בזה!
 |
| גם יפה וגם מאפה |
קלצונה פלאים עשוי בצק שאור מתובל בג'ינג'ר, ציפורן ואגוז מוסקט,
ממולא בתרד, גבינות (מוצרלה ופטה), עגבניות מיובשות וחזה עוף. מחולק מראש בנתיבים גלויים-נסתרים. מוכן לחיתוך.
לפני יומיים שבה ועלתה השאלה הקבועה – מה נרצה לאכול בשבוע הבא?
ישבנו ואכלנו לארוחת צהריים את המעט שנשאר מהקציצות האגדיות שבישלתי ביום
ראשון שעבר. בהשראת המילוי של הקלצונה מלפני שבועיים הוספתי לרוטב העגבניות האדום
גם פלפלים בשלושה צבעים וגזר. לפני שסגרתי את הסיר פיזרתי קצת אורז לבן מעל הכל
וכך בנוסף לאורז שבושל בנפרד בסיר משלו, היה אורז בסיר של הקציצות, נפלא כזה, שספג
המון נוזלים והפך מפוצל ותפוח ומשמח. כמו האורז שתמיד בורח קצת מהממולאים, שאני
תמיד אומרת שאם היה אפשר להכין רק את הבפנוכו שלהם, אבל במרקם ובטעם המדויקים של התבשיל המקורי, הייתי מכינה ואוכלת רק
את זה. זה יותר מסובך ממה שאתם
חושבים.
"אז מה אתה רוצה שאני אבשל?", שאלתי את אלון, מנסה להסיר
מעצמי את האחריות. "מה בא לך?", גלגל האלון את תפוח האדמה הלוהט בחזרה
למגרש שלי. אוף. "אפשר סתם עוף בקוקי", הוא הוסיף, מסמן בשבילי את הדרך
הקלה. טוב. עוף בקוקי. אבל לא סתם. אבל מה אלון ייקח איתו ללימודים? אולי שוב אכין
קלצונה. עכשיו צריך לחשוב רק על מילוי.
אתמול היה לי אוטו. תענוג. עמירם התארח אצלנו במשך השבוע האחרון ואיתו
התארחה גם המכונית השכורה שלו. אתמול בבוקר הוא הלך לראות את משחק הפוטבול ואני
ביקשתי רשות לשאול את המכונית. נסעתי לעשות כביסה ומיד אחר-כך קפצתי לקרוגר, הפעם
פטורה מהצורך להפחית כמויות ולחשוב על סדרי עדיפויות. קניתי כל מה שחשבתי שאני
רוצה וצריכה ובכל כמות שרק רציתי. כי האוטו סוחב.
וכמו תמיד, כמעט, הסיבוב בסופר נתן לי השראה. אספתי עלי תרד בשקית, שטופים
ומוכנים לשימוש. גבינת מוצרלה מגוררת וגבינת פטה מפוררת. מגש אחד של חזה עוף דק,
כמו שניצל. קלצונה. היום אמרתי לאלון שחבל שלא קניתי עגבניות מיובשות, כי התרד היה
עובד כל-כך טוב איתן. בצהריים, אחרי שלשתי והעמדתי את הבצק הריחני להתפחה, תפסתי
אוטובוס לעיר והלכתי לקו-אופ. ירדתי מקו חמש והלכתי ברגל את הדרך הקצרה עד החנות.
הייתה שמש ורוח קלה פרעה לי את השיער. היו מעט אנשים ברחוב, רובם שרויים במן עצלות
של יום ראשון בצהריים. והיה לי נעים. קניתי עגבניות מיובשות, שומשום מלא וגרעיני פשתן.
לא מצאתי קצח.
בדרך חזרה, כמה חנויות משם, קלטתי בזווית העין פוסטרים ישנים בחלון
הראווה. יש שם חנות לספרים משומשים אבל גם הרבה אוצרות אחרים – כלים ישנים, חוברות
קומיקס ישנות, גיליונות ישנים של עיתונים ומגזינים. חלק מהדברים פריטי אספנות של
ממש, חלקם שווים מאות דולרים. ביקשתי מבעל החנות שיראה לי תמונות סטילס יפות
שמתאימות לתלייה על הקירות בבית. קניתי ארבע תמונות מקסימות של מאחוריי הקלעים של
ארבעה סרטים שונים. כולן בשחור לבן, כל אחת ב-5 דולר. וקניתי פוסטר צבעוני בגודל חצי
גיליון של הסרט קלידוסקופ עם וורן בייטי. עכשיו רק צריך מסגרות.
הלכתי הביתה ברגל, מותחת עוד קצת את ההנאה ממזג האוויר והשקט שסביבי וכשהגעתי התחלתי את החגיגה במטבח. אחרי שערכתי את הקלצונה באתי והודעתי
לאלון – זה המאפה המורכב ביותר שאי-פעם הכנתי ממשפחת הקלצונה. וזה הולך לצאת טעים
מאוד. לא הצלחתי להתאפק מלפתוח את הדלת בזמן שהקלצונה נאפה (עניין מוזר, הדלת של
התנור שלנו כאן אטומה ואי-אפשר לראות דרכה. זה משגע ת'שועלים!). בסוף נתתי לו
מנוחה, בזמן שישבתי על הידיים, חושבת כל שנייה לקום לבדוק ונלחמת בעצמי להניח לו,
כי הרי סיר ששומרים עליו לא רותח לעולם וכאלה. ובסוף היה מוכן. והיה צריך עוד
להתאפק שיתקרר, כי בקלצונה הקודם חטפנו שנינו כוויות בדרגה מתקדמת בחלל הפה.
ואז טעמנו.
זה באמת הדבר הכי טוב בקטגוריה הזו שיצא תחת ידיי בזמן האחרון אם לא
בכלל. מתכון מדוקדק יימסר לפי דרישה.
אני ממשיכה להשתגע במטבח, כמו לפרוק עול אחרי התקופה שקדמה לנסיעה
לארה"ב, שכללה בעיקר ישיבה על הטוסיק היפה שלי ולימודים למבחן. בזמן שחתכתי
היום תפו"א להכניס לשקית עם העוף אמרתי לאלון שאם השכנים שלנו מציצים לנו
בחלונות הם בטח חושבים שאני במטבח כל הזמן. וזה נכון. מעניין כמה זמן ייקח עד
שהשגעת תדעך קצת.
ויש עוד המון דברים לספר, כרגיל, אבל אי-אפשר. אז נסתפק רק לרגע
ברשימה תמציתית-למחצה:
The produce station – מן מכולת וחנות פירות וירקות
בוטיק. המון אורגני, המון מקומי, המון תפוחים (כי זה אורגני ומקומי ועונתי).
ארוחות מוכנות וסלטים מאוד בריאים בקופסאות ארוזות מראש, קישים שנראים שווים ולחם
עבודת-יד שאנחנו כבר לא צריכים תודות לעבודת היד שלי. בצמוד לחנות, משתלה קטנה
שנתנה לי קצת תחושה של ישראל ושל בית. הילכתי שם כאחוזת קסם. ושם קניתי את הרימון
לשולחן החג שלנו, למסיבה הפרטית של אלון ושלי, שקדמה לארוחת החג שהוזמנו אליה.
מישהי אמרה לי שהכי כיף כשהם מוציאים שוב את הפרחים אחרי החורף, שזה הסימן המוסכם
לכך שהגיע האביב. התפוחים, אגב, לא סתם, אלא Heirloom. תקראו על זה קצת, זה מרתק.
 |
| למטה משמאל - ארון ממתקים ברוח החג המתקרב, הלואין |
The salvation army – ממש בסמוך לתחנת התוצרת (השם
המעוברת – שלי), המחסן האן-ארבורי של צבא הישע. המון בגדים ונעליים, גברים נשים
וטף. קיר שלם מלא טלוויזיות. הציעו לנו ללכת לפשפש שם בחיפוש אחרי רהיטים זנוחים
אך מגניבים. כנראה הגעתי מאוחר מדי ולפיכך למחרת נסענו וקנינו ארון בגדים במאייר.
בופה – פינת התלונה הקטנה: לאמריקאים יש מן עניין כזה, שהם לא עורכים
ארוחות ערב בישיבה. בערב החג עמדנו עם כלים חד-פעמיים ביד (ברי-מחזור, כמובן) ואכלנו
תוך כדי שיחה. בעמידה. אמרתי לאלון ולעמירם שאני לא מבינה את המנהג הזה. אחר-כך
הודיתי שכן, זה מאפשר לארח יותר אנשים ממה שאפשר להכניס סביב שולחן האוכל בבית
ויותר אנשים ממספר מקומות הישיבה שאפשר להציע. ועדיין. אני לא רגילה לזה ולא מחבבת
את זה. אני אוהבת לאכול בישיבה. שתי ארוחות ערב אצל ישראלים, יומיים ושלושה
אחר-כך, היוו פיצוי מספק.
מכוניות – אוטו זה סבבה. כך הרגשתי אתמול כשנסעתי עם כביסה של שבוע למכבסה,
במקום לסחוב אותה כל הדרך על הגב. המשכתי להרגיש ככה גם כשקניתי שני בקבוקי-ענק של
שמן זית בקרוגר ועוד המשכתי כשנסענו לארוחת ערב אצל טל ומיכל עם האוטו של עמירם.
כולם אומרים לנו לקנות אוטו ולא מבינים למה לא. אבל אנחנו אוהבים ללכת ברגל ממקום
למקום ונהנים מההזדמנות להזיז קצת את הגוף. אנחנו גם גרים רק 12 דקות מהקמפוס
המרכזי ו-15 דקות מקרוגר והמכבסה ואפילו מצאנו במאייר עגלת שוק כזאת, עם גלגלים,
שיכולה לפתור את בעיית הסחיבה. אומרים לנו, "חכו לשלג הראשון", אבל
אנחנו חושבים שדווקא בשלג יכול להיות מבאס לטפל במכונית ומפחיד לנהוג. אבל מה
אנחנו יודעים. ברור לנו שבסופו של דבר יהיה לנו אוטו, זאת פשוט שאלה של זמן. אנחנו
רק מעדיפים שזה יהיה אחרי שכבר תהיה לי עבודה שתוכל לעזור במימון של כל העסק.
ורק בשמחות – אתמול כשחזרנו מארוחת "חג שלישי" אצל מיכל,
חיכתה לנו חבילה גדולה על המרפסת הקדמית. המעילים שלנו הגיעו! מדדנו ושמחנו ותלינו
אותם בארון עד שבאמת נצטרך. מה שיקרה לא בעוד המון זמן, כי בשישי בערב כבר היו כאן
רק חמש מעלות צלזיוס והלילה ירד עד 2. מזל שהיינו בפנים, בבית, בחימום, מתחת לפוך.
ובכל זאת אני מחכה מאוד לשלג הראשון. מה לעשות, בשנה הראשונה זאת עדיין אטרקציה. בינתיים העצים כבר מתחילים עם שלכת כתומה-אדומה-צהובה משגעת.
עדיין אין לנו דלת בחדר השינה, מנעול מתפקד לדלת הכניסה לבית, ראש
נורמאלי במקלחת, מפתח לדלת האחורית או למוסך. אבל יש לנו שטיחים ומנורה עומדת,
ארון בגדים והרבה שמחה בלב (ובמטבח). ולי גם יש אלרגיה! עכשיו שקנינו כמעט כל מה שצריך לבית אני צריכה להפסיק להשתמח במטבח וגם קצת לנקות ולסדר. אבל יש לי בעיה קלה בהנעה.
ומה איתכם?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה