יום שני, 31 באוקטובר 2011

דוקטור-מה? מורה נבוכים למבוך החיים של סטודנט PhD (וגם אשתו)

בפוסט הקודם ובכמה פוסטים אחרים שכתבתי מאז שהגענו הנה, יצא שחזרו והופיעו ביטויים דוגמת "הצעתי לאלון ואלון הסכים", "ביקשתי מאלון והוא נעתר". הקורא העירני אולי יחשוב שמהכתוב עולה איזה דפוס, בו נראה שאני האקטיבית, היוזמת, המציעה, ואלון הוא הפאסיבי. פרשנות אפשרית נוספת היא שאני זאת שרוצה ומעוניינת לעשות דברים יחד ואני צריכה "לשכנע" את אלון שיבלה איתי זמן. מאחר וזאת פרשנות קצת מעוותת של מציאות חיינו, חשבתי לכתוב פוסט שיסביר קצת מה בעצם אלון עושה ואיך יחד אנחנו מנסים להשיג איזון במערכת העדינה של חיינו החדשים מעבר לים.

נתחיל?

רוב האנשים נחים בסוף השבוע.
יום שישי מגיע וכבר בבוקר יש את התחושה הזאת באוויר, תחושה של סופשבוע. חלקנו מרגישים אותה כבר ביום חמישי בערב. יום שישי מביא איתו את ההבטחה למנוחה ונופש קצר. בילוי זמן עם המשפחה, שינה עד מאוחר, אולי ארוחת ערב במסעדה או סרט. נפלא. בארה"ב ובמדינות רבות אחרות סוף השבוע מתחיל בשישי אחה"צ ונמשך עעעעעד ראשון בערב. סופשבוע ארוך. איזה כיף!

אצל אלון סוף השבוע הוא זמן לעבודה.

רגע, מה בעצם אלון עושה?
אלון קורא. מצחיק, לא? לקרוא זאת עבודה?
ובכן, כן. זאת העבודה של אלון, כי זאת העבודה של סטודנט לדוקטורט במדע-המדינה.
טוב, אבל זאת בטח לא עבודה קשה, נכון?!
ובכן, לא, ז"א, כן. זאת עבודה קשה מאוד. אלון לא קורא עיתונים או ספרות יפה. אלון קורא מאמרים, פרקים מספרים ולפעמים ספרים שלמים. והוא לא קורא סתם קריאה מרפרפת. הוא צריך לשים לב לכתוב, לעבד אותו ולכתוב לעצמו הערות בצד לגביי מה שקרא. לפעמים הוא נדרש לכתוב עבודה קצרה (נייר) בו הוא מנתח את המאמר או הספר שקרא ומעלה הצעות לשיפור המחקר המתואר. מיד אחרי סוף השבוע, במהלך השיעורים השונים בקורסים אליהם הוא רשום, מצופה מהסטודנט החרוץ להגיב על הדברים שקרא, לומר מה דעתו עליהם תוך שהוא מעביר ביקורת על הטיעון המרכזי. 
זאת אומרת, אלון עובד בסוף השבוע בהכנות לקראת השבוע כולו, ואז במהלך השבוע הוא לומד ובמקביל עובד על המטלות השוטפות, עד שמגיע עוד סופשבוע וחוזר חלילה. אין נקודות עצירה (למעט חופשת חג המולד, שהיא החופשה הקצרה שבין שני הסמסטרים) ויש מעט חלונות זמן פנויים למנוחה ובטלה.

הלימודים לדוקטורט הם לא כמו לימודים בבית-ספר או לימודים לתואר ראשון.
בתואר הראשון שאני עשיתי, בסיעוד, למדתי חמישה ימים בשבוע. הייתי קמה כל בוקר מוקדם ונוסעת לביה"ס לשבע שעות של לימודים או התנסות קלינית במחלקה. זה היה אינטנסיבי ומתיש, אבל כשהייתי חוזרת הביתה, הזמן שלי היה לרשותי, לרוב. כמעט כל השיעורים היו בדגם המוכר שבו מרצה עומד מול כיתה ומעביר תוכן למאזינים פאסיביים, פחות או יותר. היו מבחנים ועבודות, אבל רובם רוכזו בתקופת זמן מוגדרת בסוף הסמסטר. מדי פעם היה צריך לרכז מאמץ ולתת איזו דחיפה, אבל רוב הזמן הכל התנהל בקלות יחסית.
רוב השיעורים בהם אלון משתתף, לעומת זאת, שונים מאוד מהמושג "שיעור", כמו שרובנו מדמיינים אותו. ברוב המקרים,  המורה או הפרופסור לא עומד ומרצה מול כיתה של חמישים איש. לרוב, מדובר בקבוצה של עשרה סטודנטים, פחות או יותר, שיושבים ומנהלים דיון על החומר שקראו לקראת השיעור, כשהפרופסור מנהל את הדיון ומנחה אותו. מכולם מצופה להשתתף ולפיכך לא ניתן לוותר על הקריאה ועדיין לקחת חלק פעיל בשיעור. ההערכה בסוף הקורס מתבססת על מידת השתתפות בשיעורים ואיכותה ועל הניירות שהסטודנט כתב במהלך הקורס.
מסלול הלימודים לדוקטורט שונה ממסלולים אחרים גם בשל הכמות האדירה של חומרי הקריאה בכל קורס וקורס. בשבוע ממוצע על אלון לקרוא בין 300 ל-400 עמודים (באנגלית, כן?). לצערנו, אי-אפשר לומר שכל חומר הקריאה מעניין. חלק מהמאמרים הם מאמרים סטטיסטיים די משמימים. ועוד לא הזכרנו את התרגילים בסטטיסטיקה, מחשוב ומתמטיקה שצריך לפתור ולהגיש כל שבוע.

מה המטרה של כל זה, של הקריאה והכתיבה והתרגילים?
השנתיים-שלוש הראשונות של התואר הן מעין "תוכנית הכשרה". הסטודנטים לומדים יסודות במחקר וקוראים מאמרים יסודיים ופורצי-דרך במחשבה מדינית ומחקר במדע המדינה. כל זה כדי שהחל בשנה השנייה לתואר הם יוכלו להתחיל ללמד בעצמם תלמידי קולג' זבי-חוטם, ובשנה הרביעית הם כבר יוכלו לערוך מחקר במדע-המדינה (בתקווה שבתוך כל העומס הם הצליחו לחשוב מה בעצם מעניין אותם ומה היו רוצים לחקור).

אבל למה בכלל לעשות את זה, ולמה לנסוע כל-כך רחוק לשם כך?
אלה שאלות חשובות שדרוש להן מענה, ואלה שאלות ששאלנו את עצמנו ללא הפסקה, עד שהיינו בטוחים שהגענו לתשובה אמיתית, כנה ומספקת. ועד שמצאנו את התשובה, לא החלטנו שאנחנו באמת נוסעים.
התואר באוניברסיטת מישיגן, כמו תארים דומים באוניברסיטאות אחרות בארה"ב, הוא תואר מעולה מבחינה מקצועית-אקדמית. במסגרת התואר כאן אלון מקבל כלים שסביר להניח שלא היה מקבל בשום מקום אחר. הוא קורא טקסטים חשובים שלא קרא עד היום, הוא לומד שפות תכנות שונות שישרתו אותו במחקר העתידי שלו. הוא לומד שוב סטטיסטיקה ממש מהיסודות. הבחירה בלימודים הללו היא צעד חכם מאוד, בשביל מי שהחליט לבחור באקדמיה כמקצוע ולהקדיש את חייו למחקר והוראה אקדמית.

אז אם כל-כך קשה, למה לא לוותר ולחזור לארץ?
ראשית, כמו שהסברתי קודם, זה שווה את זה בגלל הערך המקצועי. שנית, זה לא תמיד יהיה כל-כך קשה, יש תקווה באופק. ההתחלה אמנם עמוסה ומלחיצה, אבל כבר בסוף השנה הזאת העומס צפוי לרדת ובסוף השנה השנייה הוא יורד עוד יותר. בשנה השלישית מספר הקורסים פוחת משמעותית והמוקד עובר לעבודה עצמאית על תזת הדוקטורט. ואז יש יותר זמן פנוי ויותר גמישות. ככל שנתקדם במסלול הזה הסיכוי לגמול רק יילך ויגדל. החל באפשרויות תעסוקה רבות יותר בעתיד, ביטחון תעסוקתי וכלכלי וגם התפתחות אישית ומקצועית. אנחנו רואים עולם, אנחנו משפרים את האנגלית שלנו, אנחנו נחשפים לאנשים, מקומות וחוויות שלא היינו נחשפים אליהם בשום דרך או נסיבות אחרות. ובינתיים אנחנו בהחלט משוכנעים שזה שווה את זה.
חשוב לזכור שקיומו של קושי לא שולל הנאה, ואולי זה בעצם הדבר החשוב ביותר. אלון נהנה מאוד ממה שהוא עושה. גם בתוך כל הקושי הזה, לרגע הוא לא הרגיש שהיה רוצה לארוז את המזוודות ולחזור לארץ. הוא לא הרגיש שעשה טעות כשבחר במסלול הזה ובא הנה. שנינו מבינים שהקושי הוא הכרחי. והקושי לא מגיע לבדו, שכן כבר עכשיו אלון מתחיל לקצור את פירות ההשקעה האדירה שלו. החריצות משתלמת בדמות הערות והערכות חיוביות מהמרצים, מחמאות מחברים לכיתה וציונים טובים בתרגילים. ויש גם תגמול פנימי, בדמות הסיפוק שמגיע כשאתה מלהטט בין אינספור מחוייבויות ומטלות בתוך סדר יום עמוס ותובעני, ובכל זאת מצליח. אתה מסיים כל יום מרוסק, מרגיש שסחטו ממך את כל המיץ, אבל הצלחת ואתה ממשיך להצליח. גם אתמול, גם היום וגם מחר. אז כנראה שאתה עושה משהו נכון.
למעשה, אפשר לומר שבגלל זה אלון מקבל מלגה מהאוניברסיטה, כשיחד איתה מגיע מסר ברור - אתה, אל תעשה כלום, רק תלמד. אנחנו ניתן לך את הכסף הדרוש לתשלום שכר-דירה, חשבונות וקניות של (מעט) אוכל. בינינו, גם אם היית מנסה לעבוד לא היית מצליח, כי היית טובע בעומס. אתה סטודנט, רק סטודנט. כשעושים את זה חמישה ימים בשבוע, מהבוקר עד הלילה, שבעה חודשים בשנה, זאת עבודה קשה מספיק.

רגע, שוב, למה אני מספרת לכם את כל זה?
ובכן... כמו שהקדמתי ואמרתי, הקריאה בבלוג עלולה ליצור לפעמים רושם מוטעה, כאילו אני זנוחה ומסכנה ואלון מטה לי חסד כשהוא מקדיש לי מזמנו היקר. כאילו את אלון מעניינים רק הלימודים והוא מרשה לעצמו לשכוח מקיומי.
אבל לא. אלון מתנהל כרגע במצב שנקרא באנגלית Tunnel Vision. בגלל שהוא כל-כך עמוס, הוא מתחפר בשוחה שלו ומתרכז בכל רגע במטלה שלנגד עיניו, אבל במקביל הוא גם מנסה להסתכל על התמונה הרחבה יותר, לעשות סדרי עדיפויות ולנהל את הזמן שלו בצורה אסטרטגית נוכח רשימת המטלות. כמו שאומרים באנגלית, He's keeping his eyes on the ball.
כרגע, בינתיים, עד שאמצא עבודה והתמונה תתאזן קצת, אלון מאוד עסוק ואני מאוד פנויה. למרות ואף על פי זאת, יש דברים שחשוב לנו לעשות יחד. אנחנו בהחלט רוצים ואוהבים לבלות זמן יחד. הזמן המשותף שלנו הוא מועט אבל הוא חשוב מאוד לשנינו ולכן אנחנו צריכים להיות עירניים, לאתר את הכיסים הקטנים של הפנאי היחסי, שנפערים בסדר היום העמוס של אלון ואיכשהו לדחוף אותי פנימה. לפעמים נדרשת יצירתיות, כדי לנצל כל פיסת זמן בצורה הכי מוצלחת, שהכי תתאים לצרכים וליכולות של שנינו. נשמע מורכב? אשקר לכם אם אגיד שלא, אבל אלה החיים שלנו כרגע והם משקפים את הבחירה המודעת שלנו.
לפיכך, הרבה פעמים יוצא שאני מביאה לידיעתו של אלון את קיומם של אירועים שונים שאני חושבת שיש בהם עניין משותף לשנינו ושיכול להיות שניהנה מהם יחד. אני הרי גמישה, אז לי קל יותר להתאים את עצמי אליו. אין טעם שאני אכריח את אלון להתגמש לפי הרצונות שלי, כמו שהוא לרגע לא דורש או מצפה ממני לבטל את רצונותיי וצרכי מולו. אנחנו צוות ויש לנו אינטרס משותף שכל העסק הזה יצליח. ואם נפסיק לתפקד תחת הנחת העבודה הזאת, נביס בעצמנו את האינטרסים שלנו, וזה פשוט מטופש.

אינטרס משותף, אמרתי? מה בעצם יוצא לי מכל זה?
אווווווו. שאלת השאלות. אני אתחיל את התשובה לשאלה הזאת בסיפור קצר.
ביום שישי קיבלתי חיסון נגד שפעת. עליתי לקומה הרביעית בבניין וקיבלתי שאלון פרטים אישיים. הייתי צריכה גם לענות על כמה שאלות בכתב; האם אני חולה כרגע, האם אני רגישה לביצים או לאחד ממרכיבי החיסון, האם קיבלתי בעבר חיסון נגד שפעת. אחרי שהשלמתי את מילוי השאלון מסרתי אותו לגברת החביבה שהפנתה אותי לחדר האחות, שהזמינה אותי לשבת. אחרי שהיא הציגה את עצמה, היא שאלה אותי שוב את אותן השאלות שרק לפני רגע השבתי עליהן בשאלון הכתוב. למה? כי ככה צריך. כי זה מה שכתוב בספר שצריך לעשות לפני שנותנים לאדם חיסון כלשהו.
סיפרתי לאלון על זה, ואמרתי לו שבישראל מעולם לא נשאלתי את השאלות הללו. וגם אם כן, זה תמיד היה "על הדרך", אף פעם לא מתוך כוונה, ברצינות, ברוב תשומת לב. "כמה אני שמחה שיש לי הזדמנות לעבוד כאן כאחות", אמרתי לו. כי כאן עושים דברים כמו שצריך.
אז מה יוצא לי מזה? דבר ראשון, אני נמצאת עם בעלי, אהוב לבי, השותף שלי, איש הצוות החביב עליי ביותר. דבר שני, אני זוכה למקפצה מקצועית ענקית. אמרתי לאלון - זאת ליגה אחרת. מערכת הבריאות האמריקאית ומקצוע הסיעוד באמריקה נמצאים בחוד החנית, שנים קדימה מהמקום בו נמצא המקצוע בישראל ואני אתבל גם את הקביעה הזאת בסיפור קצר:
אורלי, חברה שלנו מבוסטון, ילדה לפני שלושה שבועות בערך. לפני כמה ימים התכתבנו בצ'ט והיא כתבה לי משהו בנוגע לזה שחבל הטבור של גבריאל התינוק קצת מסריח (זה קורה לכולם). שאלתי אותה אם היא מנקה אותו כל יום ואורלי השיבה שלא. "לא עושים את זה כאן", היא אמרה והוסיפה, "אני חושבת שהפסיקו עם זה לפני שנה".
עבור מי שלא מבין המון בטיפול ביילודים צעירים, אני אסביר - אחרי שחותכים את חבל הטבור נותר גדם, אשר מתייבש ולבסוף נושר, ומשאיר מאחוריו את מה שלימים יהיה הפופיק שלנו, כמו שכולנו מכירים ואוהבים אותו. בישראל נהוג לבצע טיפול יומי בגדם, הכולל בדרך כלל את ניקויו באמצעות צמר גפן ותמיסת חיטוי כלשהי. לפעמים, אם יש הפרשה צהבהבה, מוסיפים גם טיפול במשחה אנטיביוטית. ובבוסטון, בבית החולים בו אורלי ילדה, הפסיקו לעשות את זה. למה?
יש תחום שלם ברפואה, סיעוד ומקצועות פרקטיים בכלל, שנקרא Evidence Based Practice, או בקיצור, EBP. זהו תחום ששואף לעודד אנשי מקצוע לא לקבל את שיטות העבודה הקיימות כפשוטן, אלא תמיד לשאול "למה עושים את זה כך ולא כך". למה לא סוגרים בקליפס נקז חזה שהתנתק ממערכת הניקוז? למה מקימים מהמיטה חולה שעבר ניתוח בדרך זו ולא אחרת, ולמה דווקא בתזמון הזה? כששואלים שאלות ומבצעים מחקרים שנועדו לבדוק אותן, עוברים מעשייה מקצועית המבוססת על מוסכמות ואינטואיציה לעשייה מבוססת ראיות, שהיא עשייה שנבדקה בכלים מחקריים ונמצאה בטוחה יותר, חסכונית יותר ומבטיחה תוצאות טיפול טובות יותר ורווחה רבה יותר למטופל או לצוות. כמובן שיש מקטרגים לשיטה הזאת, אבל לא אכנס לכך עכשיו.
הדברים שאורלי אמרה לי עוררו אצלי מחשבה. אמרתי לאלון שזה מדהים בעיני, שמישהו חשב על זה ושאל "למה". ואז, כמו שאורלי אמרה, "הם פשוט הבינו שאם לא נוגעים בזה זה מתרפא מהר יותר, אז הפסיקו להתעסק עם הגדם". וה"פשוט הבינו" הזה, לא אומר שמישהו קם בבוקר והייתה לו הארה, או שהתשובה באה אליו בחלום הלילה. מישהו החליט שהשאלה הזאת דורשת בדיקה ומענה, והוא הלך ועשה מעשה. וזה מחזיר אותנו למה שאמרתי על מערכת הבריאות - הרפואה והסיעוד - בארה"ב. אני מתפתה לקרוא לזה אפילו ליגת העל, הליגה של המקצוענים.
ההזדמנות להפוך לעובדת במערכת הזאת התגלגלה לפתחי רק בזכות הבחור המוכשר והמדהים שלי, שהצליח להתקבל ללימודים באוניברסיטה מעולה שמדורגת בחמישייה הפותחת בתחום מדע המדינה בארה"ב. בלעדיו כל זה לא היה קורה. המאמצים האדירים שאלון השקיע בשנים האחרונות, כאשר ליהטט בין שלוש עבודות בשנה האחרונה ובמקביל כתב את עבודת המאסטר שלו ממש עד החודש האחרון, רק כדי שתהיה לנו הכנסה קבועה  (עם כל הכבוד לקצבת הנכות שאני מקבלת מביטוח לאומי אבל לא דורשת ממני עבודה ממשית) וכדי שאני אוכל להתרכז בבריאות שלי ובלימודים שלי. כל זה הביא אותנו הנה, למקום הזה, להזדמנות האדירה שנפרשה לפנינו, כזוג וכשני פרטים עם שאיפות וחלומות ופוטנציאל, שבחרו לחלוק את חייהם, לאחד כוחות ושאיפות. אז מה לי שאלין?


מי שמכיר אותי יודע שמגיל צעיר, יש לי רצון חזק מאוד ואני יודעת להילחם עליו. לא קל להביא אותי לעשות משהו שאני לא רוצה בו באמת. ואפשר להפעיל את החוק הזה גם בכיוון ההפוך - אם אני עושה משהו, כנראה שרציתי בו. כנראה שבחרתי לעשותו. כנראה שביררתי את התנאים, בדקתי ביני לביני האם הם מתאימים לי והחלטתי שכן. ולכן אף אחד לא אשם לי או אחראי לבחירות שלי. כי הן שלי ואני עומדת מאחוריהן. ואם אני לא עומדת מאחוריהן, טוב, כדאי שאבדוק את הנחות העבודה שלי ואשנה אותן.

יש פה ליל-כל-הקדושים, חג המולד, שלג, תחבורה ציבורית שבעה ימים בשבוע, סנאים, אספרגוס, פירות-יער ועוד הרבה דברים מעולים. אז נכון, מערכת הבריאות כאן מבוססת רפואה פרטית וזה נורא, בהשוואה לביטוח הבריאות הממלכתי המוצע בישראל. ונכון, אמריקה היא האמ-אמא של תרבות השפע והצריכה, הבזבזנות והחזירות. אני לא אומרת, לרגע אפילו, שהכל פה מושלם. אבל בהשוואה לתרחיש המקביל, הישראלי, זכינו לחתיכת שדרוג הזדמנויות ואפשרויות. כי בישראל אלון היה נאבק להחזיק בשלוש עבודות, במקביל למאבק הנדרש כדי להצליח להתמיד בלימודי דוקטורט תובעניים. ובזמן שהיה נשאר לו היה מתאמץ (אני לא אגיד שוב נאבק, זה כבר נדוש) ומחפש איזה מענק או מלגה שיעזרו לו לממן את הלימודים. וגם אז סביר להניח שלא היה מוצא משהו שיכסה את התואר כולו ועוד יציע לו מלגת מחייה נדיבה. ואני? הייתי מוצאת את עצמי במחלקה בבית חולים, פרטי, ציבורי או ממשלתי. הייתי עובדת שעות ארוכות כדי להתקדם לאט מדי בסולם דרגות השכר. הייתי חייבת לעבוד לילות ושבתות וחגים, רק כדי לגמור את החודש עם משכורת ממוצעת של 5,000 ש"ח בחודש. ולימודים מתקדמים? בשביל מה להמשיך לתואר שני (אם לא בשביל הנשמה בלבד), אם סיומו יוסיף רק 200 ש"ח למשכורת? נכון, סיעוד הוא מקצוע שחלקו אלטרואיסטי בבסיסו, אבל גם לאלטרואיזם יש גבול, ועוד לא מצאתי את האחות שהסכימה לעבוד בהתנדבות.
אם היינו נשארים בארץ סביר להניח שהיינו צריכים לגור בבית הקטן שבחצר של ההורים שלי, רק אחרי שהיינו מגיעים איתם לאיזה הסכם הקלה בשכר הדירה. היינו צריכים לקנות אוטו כי במושב חייבים אוטו (דבר שממש לא חייבים באן-ארבור). ובשבתות היינו יוצאים להפגין בכיכר, כי ככה זה כשחיים בתחתית מעמד הביניים. קו העוני הוא לא קו דמיוני. ובואו לא נדבר בכלל על לחסוך, או לנסוע לטייל בחו"ל מדי פעם.

מפה לשם, יצא לי "פוסט הודייה". ובמובן מסוים, בצדק. יש לי על מה להודות. ויש לי למי. אבל גם היה לי חשוב שתדעו שאני כאן, בעיר הזאת, במדינה הזאת, בדירה הזאת עם הבחור הזה, כי זה מה שאני רציתי. וזה מה שבחרתי. לא סתם קיים הביטוי בעברית, "בחיר לבי".


ובסופו של יום עמוס ומעייף (אבל גם בתחילתו ובאמצעיתו) אלון לעולם לא שוכח שאני קיימת. והוא זוכר לומר, להזכיר ולהבהיר כמה הוא שמח שאנחנו כאן יחד וכמה לא היה מוותר עליי, בעד שום הון שבעולם.

Happy Halloween!

לפני שבועיים בערך רצתי ברחוב גריינג'ר, כשפתאום בזווית העין שמתי לב למשהו קצת חשוד. הסתכלתי למעלה על העץ שמעל המדרכה. בדיוק מעליי היה כדור ענק של קורי עכביש ועליהם עכביש שחור ענק. לשבריר שנייה נרתעתי, ואז הבנתי שקורי העכביש עשויים צמר גפן והעכביש עשוי מנקי-מקטרות שחורים. זה קישוט. נשמתי עמוק והמשכתי לרוץ. במהלך הריצות שלי בשבועיים שמאז, שמתי לב שהקישוטים מתרבים יותר ויותר. מנורות צבעוניות בגוונים שונים של כתום, שלטים מצמררים, שלדים מסמרי-שיער.
הערב, 31/10, חל ליל-כל-הקדושים, במהלכו ילדים מסתובבים בין הבתים ומבקשים ממתקים.


זה אותו "גולם" שהפחיד אותי אז - שלד בגודל אנושי עטוף בקורי עכביש עם עכביש ענק


הצעתי לאלון שניקח את האופניים וניסע לסיור קישוטים בשכונה הסמוכה, בה אני נוהגת לרוץ, שמכונה בפי המקומיים "Tenure neighborhood", או בתרגום חופשי לעברית, "שכונת הקביעוּת". שם גרים הרבה מרצים  ואנשי סגל אחרים שיש להם קביעות באוניברסיטה. לפיכך, בחלק גדול מהבתים באותה שכונה מתגוררות משפחות ולא "סתם" סטודנטים לתואר ראשון, שני או דוקטורט וכתוצאה מכך, הקישוטים על המרפסות ובחצרות מושקעים ומגניבים ביותר. הנה כמה תמונות שצילמתי בסיור המודרך שעשיתי לאלון.

בית הקברות של רחוב Ferdon
עוד קצת מ"בית הקברות"
Granger Avenue
Jack o' Lantern ועוד ארבע עששיות מגניבות עם שלדים מרקדים
תראו את קורי העכביש המגניבים!

מה זה? אה, סתם רוח רפאים...
עוד שלד שניסה לברוח מהקבר שלו. או שהקברן שלו עשה עבודה גרועה
ערוגה של ידיים כרותות, ממש ליד הפרחים הסגולים :)
סילואטה של מכשפה בגודל אנושי
Funky pink scull
קורי עכביש ו"עורבים"
Olivia Street - שלדים, קורי עכביש, עכבישי ענק והמפלצת של פרנקנשטיין
בתום הסיור נסענו לאוניברסיטה להדפיס שני פרקים מספר שאלון היה צריך לקרוא ולסכם לאחד השיעורים של היום. הצלחנו לשלב הנאה ועסקים :)

בשבת בערב הכנתי את השפרדס פאי שהיה מתוכנן לשישי. חשבתי לעצמי שמצחיק שכבר כמה שנים לא הכנתי ראגו (רוטב בולונז) והנה פתאום תוך פחות משבוע הרוטב המופלא הזה מבקר אצלנו במטבח פעמיים. הפעם הראשונה, בסופ"ש שעבר, כשעלה בדעתי למלא בו מעטפות בצק (אפשר לקרוא לזה קלצונה אם תרצו) שיהיו לאלון בתור המנה השבועית שהוא לוקח לאוניברסיטה. והפעם השנייה, לכבוד פשטידת הרועים.


קלטתי שהפעם האחרונה שהכנתי שפרדס פאי הייתה כשעוד גרנו בדירה הראשונה שלנו בירושלים. ואני חושבת שהיה חורף. זה אומר שעברו מאז שלוש שנים לכל הפחות. וזה אוכל כל-כך טעים, איך נתתי לזה לקרות?
בשפרדס פאי יש פירה, אבל זה לא סתם פירה. זה פירה מושחת, ששמים בו המון תבלינים ותוספות טעם טובות. אני שמתי חרדל גרגירים, מיונז, פרמז'ן, המון חמאה, חצי כוס קפיר, פלפל לבן ומלח. שחיתות. השתמשתי בתפוחי אדמה ובטטה אחת. יצא פירה כזה מעולה, שאי-אפשר היה לטעום ממנו מבלי שהעיניים ייעצמו מרוב תענוג. מממ...
בארוחת הערב פינקתי את עצמי בכוס יין לבן. אלון לקח רק לגימה, כי עוד היה צריך לחזור לקרוא את הספר (194 עמודים) שהיה צריך לסיים לקרוא עד השיעור של היום בשלוש. לצד הפשטידה אכלנו סלט חסה קליל. לא הצלחנו להפסיק "ליישר" ישר מהתבנית. סיימנו את הארוחה שבעים, על-גבול המתפקעים. לאור רשימת המצרכים עתירי השומן בפירה (ועוד לא דיברנו על הראגו), הבטן שלי הביעה את התנגדותה הנחרצת אתמול, כמעט יממה אחרי הצריכה הראשונית. אתמול בערב לא עמד לי כוחי להתנגד לפיתוי, אבל אלון הציע שאוכל רק קצת. וגם על זה הבטן שלי לא מתה, אז כבר הודעתי לאלון שהוא יאכל את שארית הפאי לבדו.
מאחר וקניתי בקרוגר מגש של קילו וחצי בשר טחון, התקבל הרבבבבה רוטב. מספיק כדי למלא תבנית פיירקס מלבנית גדולה ועוד כלי פיירקס קטן (בנפח של ארבע כוסות). אחרי זה נשארו עוד שתי כוסות בערך, שנארזו בקופסא ונשלחו למקפיא אחר כבוד, וישמשו את אלון כשאהיה בבוסטון.

טעים
אחרי שביום שישי קיבלתי בדואר את אישור העבודה שלי, גם בשבת קיבלנו הפתעה נעימה. ההזמנה לחתונה של ריקי ויעקב שנשלחה כבר לפני כמה שבועות. אמנם לא נוכל להיות בחתונה עצמה, אבל זוהי עוד דרך להיות מעורבים בהכנות ובהתרגשות שלפני. ההזמנה מוגנטה לדלת המקרר תיכף ומיד, ומדי פעם אני מסתכלת עליה ונהנית :)

המקרר שלנו כבר ממש מקושט, מקושקש ומגניב

ומה עוד?

אתמול, בנוסף לטיול האופניים הקטן שעשינו בסביבה, אלון התפנה משלל משימותיו ועזר לי לכתוב קורות חיים באנגלית. נשארתי ערה עד מאוחר אתמול בלילה ושלחתי קורות חיים לחמש משרות שונות בבית החולים הצמוד לקמפוס המרכזי, רובן כוח עזר/סייעת לאחות. בהמשך היום אבדוק אם משהו התעדכן בלוח הדרושים ואולי אשלח עוד קצת קו"ח. אני מאוד מקווה למצוא עבודה בביה"ח שקשורה בטיפול באנשים אבל לא דורשת הסמכה מקצועית רשמית ורישיון. ככה אוכל להעביר את התקופה עד שאשלים את תהליך הרישוי האמריקאי כשאני עושה מה שאני אוהבת ולא ארגיש שאני מפספסת כלום. זאת הזדמנות טובה לרכוש ניסיון, להכיר את המערכת בביה"ח ואת ההתנהלות האמריקאית, ששונה בהרבה מזאת הישראלית וגם להראות את הפנים שלי ושיכירו אותי בביה"ח, דבר שעשוי לעזור לי בהמשך כשאחפש עבודה כאחות. ובעיקר, עבודה בתחום הטיפול מוצאת חן בעיני הרבה יותר מעבודה כפקידה, מזכירה, קופאית או מלצרית. תחזיקו לי אצבעות!

Have a Happy and Spooky Halloween!

יום שבת, 29 באוקטובר 2011

Band-O-Rama: סיבה למסיבה

הפוסט הזה ייפתח בהודעה החשובה ביותר של היום, אחת ויחידה, משמחת מאין כמוה:

קיבלתי היום בדואר את כרטיס אישור העבודה שלי, ה-EAD!!!

לפי מחלקת ההגירה וביטחון הגבולות של ארה"ב שמופקדת בין היתר גם על הנפקת אישורי עבודה, התהליך אמור לקחת 90 יום, שהם שלושה חודשים. אמנם, בהיותי אשתו של סטודנט על מלגה מובטחת עד 2016 אני אמורה להיות "תיק" די קל בעיניהם של הממונים על רשיונות העבודה, אבל לא רצינו להניח שכך יהיה. תשעים יום, אמרתם? נחכה.
ביום שני נכנסתי בפעם המי-יודע-כמה עם מספר הקבלה לאתר של USCIS כדי לבדוק את הסטטוס של הבקשה שלי. הייתי בטוחה שהנקודה הכחולה עדיין תשהה בנחת באותו מקום שעזבתי אותה בפעם הקודמת, בשלב ה-Initial Review. לא האמנתי למראה עיני. הנקודה החצופה דילגה על כל השלבים. מצאתי אותה נחה בשלב ה-Decision, ממצמצת בפליאה ומסתכלת לכל הכיוונים כדי לא לפגוש את המבט שלי, כאילו אומרת בקול תמים, "אל תסתכלי עליי, אני לא עשיתי את זה. הם פשוט העבירו אותי לכאן".
בטקסט שמתחת לנקודה הכחולה הסבירו שלטונות ההגירה האמריקאיים שבשלב הזה בתהליך התקבלה החלטה ועליי לצפות לקבל הודעה בדבר ההחלטה תוך 30 יום. חודש. אני יכולה לעשות את זה. חיכיתי כבר חודש, אני אחכה עוד חודש. גם ככה עוד שבוע וחצי אני טסה לבוסטון ואז אנחנו טסים לישראל באמצע דצמבר. גם ככה חשבנו שזה ייקח שלושה חודשים וניחשנו שהאישור יגיע רק כשנהיה בישראל ונמצא אותו בתיבת הדואר רק כשנחזור. אז הוא יגיע קצת לפני. שטויות.
בצהריים היה לי תור לרופא בקמפוס המרכזי ומיד משם נסעתי לקרוגר. כשדיוושתי במעלה כביש הגישה שלנו ראיתי שכבר חילקו היום דואר ובזמן שהמחשב שלי התעורר מהשינה שלו יצאתי לראות מה קיבלנו. הייתה שם מעטפה אחת חשודה למראה, ממוענת על שמי. מישוש קל הוביל למסקנה שבתוך המעטפה יש כרטיס כלשהו. לא יכול להיות שזה זה. זה חייב להיות זה! אבל לא יכול להיות... אבל כמה דואר אני כבר מקבלת כאן? זה לא זה, אין סיכוי שזה זה. עברו רק ארבעה ימים. הם אמרו שלושים. ועברו רק ארבעה! חודש ויומיים מאז ששלחנו את הטפסים... זה בטח סתם מכתב שמאשר את ההרשמה שלי למבחן באנגלית שאני צריכה לעשות כחלק מתהליך ההסמכה לסיעוד כאן. טוב.
אני פותחת את המעטפה. מנמיכה ציפיות. זה לא זה. זה לא זה. זה לא זה. יש פה כרטיס עם השם שלי ותאריך הלידה שלי ובכותרת כתוב Employment Authorization Card. זה זההההה!!!
כשקיבלתי את הציון של המבחן הממשלתי שמחתי. בחיי, היום שמחתי כמעט באותה מידה. ואולי אפילו יותר. שוב חיפשתי חברים מחוברים כדי לחלוק את השמחה. ואז אלון חזר הביתה, ויכולתי להפסיק לצווח, לצרוח ולקלל את הקירות. עברתי לצווח ולצרוח בשמחה עליו :)

בשבע בערב התלבשנו חם-חם ועלינו על האופניים שלנו, מדוושים לכיוון מרכז העיר.
בתחילת השבוע עברה לי מחשבה מרושעת בראש - בטח יש איזה מקום באינטרנט בו אני יכולה למצוא את לוח החזרות של המארצ'ינג בנד של האוניברסיטה, כדי שאוכל לתכנן מארבים יותר מתוזמנים ליד מגרש האימונים שלהם. אז לא סתם "איזה מקום באינטרנט". למרצ'ינג בנד יש אתר ויש בו יומן שלם עמוס בשעות מדויקות של חזרות. ופתאום ראיתי שיש איזה משהו בשישי בערב, ז"א הערב, בשם Band-O-Rama. האתר לא חשף הרבה פרטים ונידב רק משפט קמצני, "קונצרט משולב בשיתוף התזמורת הסימפונית ותזמורת כלי הנשיפה של אוניברסיטת מישיגן".
טוב, אני לא לגמרי בטוחה מה זה, אבל אני חייבת להיות שם! כתבתי לאלון בצ'אט של ג'ימייל. הוא אמר שאם אני רוצה ללכת הוא יבוא איתי בכיף. עוד באותו יום אלון נשלח לקנות כרטיסים ואני התחלתי לטפח את התרגשותי. יש לנו זוג כרטיסים להופעת מוזיקה בעיר בשישי בערב. אלון אפילו אמר שההופעה כמעט sold out. זה הולך להיות טוב.
באמת לא ידענו לקראת מה אנחנו הולכים, אבל מה שקיבלנו היה מעל ומעבר.
כבר כשהגענו וקשרנו את האופניים ליד האודיטוריום עמדו בחוץ מספר מתופפים, ה-Drumline של האוניברסיטה, ועשו שמח במקצבים ברזילאים. זה היה כמעט בלתי אפשרי לעמוד במקום מבלי להתנועע בקצב התיפוף. כל העסק הזה נמשך רבע שעה או קצת יותר ואז נכנסנו לאודיטוריום. זאת הפעם הראשונה שאנחנו מבקרים בתוך ה-Hill Auditorium. עוד מבנה מקסים באן-ארבור, לא רק מבחוץ אלא גם בפנים. שמור, משופץ ומטופח, זה פשוט חוצלארץ!

אז מה זה ה-Band-O-Rama הזה? (מתוך התוכנייה, מסתבר ש...) בשנת 1965 מנהל התזמורות של אוניברסיטת מישיגן, ויליאם ד. רבלי, החליט להפיק קונצרט שיציג בינואר אותה שנה על במה אחת את מיטב היצירות שמבצעות התזמורות השונות השייכות לבית הספר למוזיקה של האוניברסיטה. הקונצרט נחל הצלחה מסחררת, עד כדי כך שאירוע דומה נקבע כבר אז לסתיו של אותה שנה. ומאז אותה שנה הפך האירוע למסורת מישיגנית קבועה ואהובה והוא מתנהל כל שנה בסתיו ב-Hill Auditorium. אמרתי כבר שלא ידענו לקראת מה אנחנו הולכים? מסורת! יובל שנים ברצף... ואני רציתי ללכת סתם כי אני אוהבת תזמורות צועדות וכי הבנתי שהם הולכים להיות שם. איזה שיחוק!
הערב נפתח עם תזמורת כלי הנשיפה של האוניברסיטה, שפתחו בממבו, עברו למארש ("מארש זה כזה כיף", לחשתי לאלון) וסיימו ב-M Rhapsody, יצירה קלאסית מקסימה שהיא אחד ההמנונים של האוניברסיטה, כך מסתבר. בשלב הזה של הערב, אחרי שכולם נעמדו סביבנו, הריעו, נופפו בידיהם ושרו בקולי קולות אמרתי לאלון שאני חושבת שאנחנו הולכים לעבור חתיכת סדרת חינוך הערב, במישיגניות אמיתית. אנשים פה משוגעים על העיר, ובעיקר על האוניברסיטה וקבוצות הספורט שלה, ומידת הלוקאל-פטריוטיות שלהם מרקיעה שחקים. זה מזכיר מאוד את ההזדהות של בחורים עם היחידה הקרבית בה שירתו בצבא (שמתם לב לדימיון למילה משיגינער? כנראה שלא בכדי. נזכרתי שסבא שלי, עליו השלום, מאוד אהב את המילה הזאת).

תזמורת כלי הנשיפה מתכוננת על הבמה

אחרי הפסקה קצרה המשכנו לחלק בערב שיוחד לתזמורת הסימפונית. בשנת 1961 התזמורת הסימפונית של מישיגן הייתה אחת התזמורות האמריקאיות הראשונות שנסעה לרוסיה והתארחה שם. בציון חמישים שנה לאותו מאורע הסימפונית ניגנה הערב חלק מהיצירות שנוגנו באותו ביקור, ביניהן שלוש יצירות של מלחינים רוסיים; הראשונה, Galloping Comedians של קבלבסקי, השנייה, Italian Polka של רחמנינוב והשלישית, March Opus 99 של פרוקופייב (ושוב אמרתי לאלון, "כמה כיף זה מארש!"). אחרי זה שמענו אותם מבצעים את Czardas של מונטי, קטע שובב וכל-כך נפלא. הסולו נוגן על טובה, בהופעת אורח מיוחדת של בוגרת אוניברסיטת מישיגן שרק סיימה את הלימודים ונחטפה להיות נגנית טובה (טובאית? טוביסטית? חיחי) מובילה באורקסטרה של פילדלפיה, פריט מידע שהשאיר רושם רב על היושבים בקהל סביבנו. עשינו פרצוף רציני ומתרשם כדי להשתלב בסביבה.
התקרבנו לסיומו של החלק הזה של הערב בעוד קטע מישיגני מופלא, חלק מה-Fight Song של אוניברסיטת מישיגן, Victors Valiant. בהמשך הערב המארצ'ינג בנד ניגנו את השיר המלא ושמו Varsity, ככינויה של קבוצת ספורט המייצגת בית-ספר או אוניברסיטה (תודה בבילון!) ומוקדש במלואו לה ולגדולתה. ולבסוף חתמנו את פרק הסימפונית, עם Stars and Stripes, איך לא, בו כמעט איבדתי את עשתונותיי מרוב התרגשות והנאה שכבר התחילה להתנפח לכדי תענוג אמיתי. ועוד לא הגענו לחלק של המארצ'ינג בנד! לכל אורכו של החלק הזה ובעודי כותבת את המילים האלה אני יכולה לדמיין את אבא שלי שורק בקולי-קולות את רוב היצירות והנעימות שנוגנו כאן. וזה רק מגביר את ההנאה שלי שבעתיים.

כשהחלק של המארצ'ינג בנד הגיע כבר הייתי באקסטזה. אלון היה צריך להעיר לי כמה פעמים שאנמיך קצת את הקול כי אני צועקת בעברית (שוב סליחה אלונו!). הם פתחו בשלושה המנוני ספורט של האוניברסיטה, ואחר כך עברו לביצוע מתוזמר של שירי פופ. כל קטע מורכב משני שירים, הראשון פותח והשני מסיים. ואלה הם השירים:
Money for Nothing/Take on Me
Vouge/Smells Like Teen Spirit
What is Love/Till the World Ends (השיר החדש-אחרון של בריטני)
Harder Better Faster Stronger/Blue/Dynamite
משם המשכנו לכמה קטעים של יוצרים ממישיגן וביניהם:
Lose Yourself של אמינם
Cat Scratch Fever/Old Time Rock & Roll של טד נוגנט/בוב סיגר
ולבסוף All Summer Long/Born Free של קיד רוק

אחרי זה נהנינו מעוד קטע ארוך ווירטואוזי של הדראם-ליין של התזמורת ואז הם עברו לנגן מחרוזת שירי ביטלס מעובדים לתזמורת, דוגמת הסרטון שהעליתי הנה לפני כמה שבועות. כל השירים האלה, כולם, כאילו נועדו להתנגן בעיבוד קלאסי מתוזמר של עשרות כלי נשיפה.
בשלב מסוים ספרתי את הטוּבות על הבמה. אני לא אשאיר אתכם במתח, היו שם 15. התוכניה מספרת שיש גם 29 נגני פיקולו, 37 נגני קלרינט, 30 נגני אלט סקסופון, ואין לי סבלנות להמשיך לספור את עשרות נגני הטנור סקסופון, חצוצרה (60, ראיתי שזה המון אז בכ"ז לא התאפקתי), קרן-יער, טרומבון, טנור-טובה ותופים. מטורף. ויש גם דגלנים. עכשיו תחזרו לתמונה של תזמורת כלי הנשיפה ותחשבו איך מכניסים על הבמה הזאת תזמורת של כמאה אנשים. היה שם צפוף ובחלק מהקטעים הם זזו כאיש אחד.
אם גם אתם מתרגשים ממארצ'ינג בנד אפילו קצת-כמעט כמוני, תריצו את מחרוזת המילים Michigan Marching Band ביוטיוב. עם עיבודים לשירים של ליידי גאגא, בילי ג'ואל, קווין, מטאליקה ובעצם מי לא, אני מבטיחה לכם שתקבלו בחזרה זהב :)
וכאילו כל זה לא הספיק, הם גם ניגנו את Great Gate of Kiev, מתוך "תמונות מתערוכה" שהיא אחת מהיצירות המוסיקליות הקלאסיות האהובות עליי ביותר. בשלב הזה אמרתי לאלון, "אם היה עוד ספק שהערב הזה נתפר לפי מידותיי..." ולא הייתה מאושרת ממני בעולם כולו.
לפעמים אני מרגישה שהעולם כולו מתכנס לנקודה מסוימת לכבודי, שהכוכבים נערכים בשמיים בתנוחה הנכונה והכל בשבילי. לא בקטע מגלומאני. אני מתכוונת, כשמזג האוויר בדיוק נכון, כשאני רוכבת על האופניים בדרך חזרה מקרוגר ומצליחה לאזן אותם למרות שקניתי כפליים ממה שאני מצליחה בדרך-כלל לסחוב, כשאני מגיעה הביתה ומגלה שאישור העבודה שלי הגיע חודשיים מוקדם יותר מהמצופה ובדיוק ביום בו אנחנו הולכים לראות הופעה שידעתי שכל-כך אהנה ממנה, אני קצת מרגישה שהכל הסתדר בדיוק בדרך שתעשה אותי מאושרת. וזה נעים.

כשיצאנו מהאודיטוריום אמרתי לאלון שאני לא מבינה את כל הישראלים וההתלהבות שלהם מהפוטבול המקומי. מנוי למשחקים? חה! המנוי שצריך לעשות כאן הוא לקונצרטים של התזמורות השונות. וברצינות, לעיר הזאת יש כל-כך הרבה מה להציע ורק צריך לפקוח עיניים ולזקוף אוזניים. לשוטט מדי פעם באתרים של מרכזי התרבות העיקריים בעיר ולדוג את האירועים הנבחרים מתוך ההיצע. כשחושבים על התרחיש החלופי, בו היינו נשארים בישראל - איפה היינו מקבלים שלוש תזמורות בערב אחד כל-כך קסום ומרגש, ועוד ב-12 דולר לכרטיס בלבד.
קינחנו בשתי מנות מפלצתיות של גלידה בבן & ג'ריז, כי מה יותר טבעי בלילה של חמש מעלות, מאשר לאכול גלידה. ככה הגוף שלנו יצליח לייצר שכבת שומן עבה מספיק כדי להגן על עצמו מהקור המתקרב בזחילה.

עוד כמה פירורים לסיום:
ברביעי בערב אלון סיים תרגיל שהיה צריך להגיש והיה צפוי לו ערב פנוי יחסית. קפצתי על ההזדמנות והצעתי ארוחת ערב וסרט. אלון נעתר והופקדתי על בחירת המסעדה. בדיעבד שנינו חשבנו שזה רעיון נחמד לנסות סופסוף את האתיופית ששמענו עליה. היה נחמד, אבל לא מהמם. חלק מהמנות חריפות ואנחנו לא אנשים של חריף, אז כנראה שזה גם חלק מהעניין. התה בסוף הארוחה היה מעולה. מתובל בהמון קינמון, קליפת תפוז ועוד המון תבלינים טובים ומתוק במידה. מושלם כשבחוץ יורד גשם זלעפות ומחכים להפוגה כדי ללכת לקולנוע. לסיכום - לא נוסיף אותה לרשימת הקבועות אבל זו בהחלט אופציה חביבה אם מחפשים מקום לקחת אליו אורחים שהגיעו מחוץ לעיר (או מחוץ לארץ).
המשכנו לסרט. ראינו את החדש עם ג'ורג' קלוני, Ides of March. כמו במסעדה, גם הסרט - נחמד אבל לא מהמם. אם הייתם שואלים אותי אם ללכת לראות, הייתי ממליצה לכם לחכות ל-DVD. היינו מפוצצים מהמסעדה אז ויתרנו על פופקורן, אבל כשהסרט נגמר כבר התפנה לי מספיק מקום בבטן לשוקו חם. הידד.

הערב תכננתי להכין שפרדס פאי. עד שחזרתי מהקניות, עד שהואלתי בטובי להפסיק כבר עם צרחות השמחה והקפיצות מעלה-מטה במקום ועד שנגמר סבב שיחות הסקייפ של יום שישי כבר היה מאוחר מכדי להתחיל עם זה, כי היינו צריכים לאכול מוקדם בגלל הקונצרט. אז מחר.
במקום זה אלתרתי מג'דרה עם אורז לבן לצד פרגיות צרובות על המחבת במרינדת מה שיש על המדף או שקר-כלשהו (החביבה עליי ביותר). קניתי בקרוגר גם קולסלו חתוך שרק דורש תיבול. המג'דרה יצאה מעולה פלוס, והתקבלה ארוחת ערב מרוקנית לתפארת. ג'רוזלם גארדן, מאחוריכם!
מאוחר יותר אמרתי לאלון שבעצם אני ממש אוהבת מג'דרה והיום הייתה הפעם הראשונה משום מה שהכנתי את המנה הזאת. זה אוכל מאוד בריא ומשביע, עם פחמימות מורכבות, סיבים וחלבון טוב, מה שמזכה אותו בהגדרה Power-Food (לדעתי, ואני קובעת!). וזה גם עושה לי מאוד-מאוד טוב לבטן. אי-לכך, גמלה בלבי ההחלטה להכין יותר מג'דרה. ראו הכרזתי!

בשבוע הבא אני מתחילה לחפש עבודה. עדכונים נוספים בהקדם.

נש', ד"ש ושב"ש!

יום חמישי, 27 באוקטובר 2011

על כביסה ופמיניזם


מכירים את זה שממש נראה לכם שעומד לרדת גשם, אבל הגשם לא מגיע?
זאת לא איזו מטפורה מורכבת או פתיחה למופע סטנד-אפ בסגנון ג'רי סיינפלד. פשוט ככה, תיאור מציאות-מזג האוויר, כפי שחוויתי אותה כשרכבתי על האופניים בדרך חזרה הביתה מהמכבסה.
בשבוע שעבר ירד גשם ביום רביעי. סל הכביסה כבר היה מלא עד מעל גבול ההיגיון שלו והיה צריך לעשות מעשה. מילאתי את תיק הגב הגדול של אלון והלכתי לתחנת האוטובוס עם המטרייה המנוקדת שלי מתנדנדת ממפרק שורש כף היד, אבל לא פתוחה. אני אף פעם לא ממהרת לפתוח מטריות. אוהבת לתת לגשם להרטיב אותי. במכבסה גיליתי שבימי רביעי ושישי יש הנחה של דולר על מכונות הכביסה הגדולות, ה-triple loaders, שגם ככה עברתי להשתמש בהן לאחרונה, אחרי שקלטתי את היעדר ההיגיון שבהפעלת שתי מכונות בשני דולר כל אחת במקום מכונה אחת גדולה קצת יותר בשלושה דולר ו-75 סנט. ובימי רביעי זה 2.75, אז בכלל.
אתמול היה בוקר היה אפור, אבל לא ירד גשם. מאז שקניתי את האופניים רציתי לבדוק אם לא יהיה כבד מדי לרכב למכבסה עם הכביסה בתיק הגב הגדול והיום הזדמן לי לנסות. הכתפתי את התיק, עליתי על האופניים והתחלתי לדווש במורד הרחוב. אחר-כך, מהמכבסה, כשהכביסה כבר מסתובבת במכונה, אמרתי לאלון בטלפון, "it was a heavy-duty ride". כל המשקל מהגב עבר לרגליים והגעתי למכבסה מזיעה מרוב שהתלבשתי טוב, להתגונן מפני הקור. הנה עוד תועלת נלווית לכביסה הנקייה והריחנית – עושים ספורט בדרך למכבסה. הדרך חזרה כבר הייתה קלה יותר, אולי בגלל שויתרתי על שכבת לבוש אחת ואולי בגלל שכבר התרגלתי.

אני חושבת על הרגלים לא מעט בזמן האחרון. באיזו מהירות אנחנו מתרגלים לשינויים. לאילו מן שינויים אנחנו מתרגלים. מציאות חיינו משתנה ללא הרף ואנחנו מתרגלים, כל הזמן, ללא הפסק. רוב הזמן אנחנו בכלל לא שמים לב לכך שמשהו השתנה ואנחנו בתגובה התרגלנו, התאמנו את עצמנו. לפעמים השינוי הוא גדול. לפעמים אנחנו מתנגדים לו, שכלית, רגשית או גופנית. אנחנו מתמרדים נגדו, בועטים לכל עבר, מטיחים אגרופים באוויר, נאחזים בציפורניים בהרגלים הישנים שכבר לא משרתים אותנו, מתוך ניסיון להשיב את מה שהיה ואיננו. רק לעיתים יש למאבק שלנו השפעה. לפעמים השינוי הוא חיצוני לנו. לעיתים הוא בכלל לא קשור אלינו ורק אדוות רכות שלו מגיעות אלינו. לפעמים לאדוות הרכות הללו יש כוח אדיר והן מטיחות אותנו לכל עבר. כמה מכל זה נתון לבחירתנו? בכלל, בחיים שלנו, כמה אנחנו בוחרים? כמה מכל מה שעובר עלינו מוכתב מבחוץ? האם כמעט הכל מתנקז לאופי התגובה שאנחנו בוחרים? האם האופן בו אנחנו בוחרים להגיב הוא אפיק הבחירה היחיד?

תראו מה זה. עקרת בית שחושבת מחשבות נעלות על הקיום האנושי, על דטרמיניזם, על סיבתיות ועל חלק "הרשות הנתונה" שבקיום היומיומי שלנו. אולי ככה זה כשיש יותר זמן חופשי ואולי זה פשוט ככה בלי קשר. כשהרגליים מדוושות גם גלגלי המוח מסתובבים.

גם במושג הזה, "עקרת בית", אני הופכת קצת לאחרונה, שכן נדמה לי שבזמן האחרון הפכתי עוד יותר זכאית לו וכמו בגד חדש, אני עומדת מול המראה ובודקת האם הוא מתאים לי. אם עד היום הייתי גם עוסקת במטלות של עקרת בית בנוסף לאיזה עיסוק עיקרי, אבל לא רק, בשבועות שמאז הגעתי לכאן חלק גדול משגרת היומיום שלי סובב כמעט בלעדית סביב המשק הבית.

האם המושג הוא בהכרח מושג שוביניסטי? כן, אם הוא מניח שהאישה העוסקת במטלות הבית עושה זאת וצריכה לעשות זאת אך ורק מפני שהיא אישה ומפני שכך מצופה ממנה. ואם אישה מסוימת עוסקת במטלות הבית מפני שהיא נהנית מהן ובוחרת לבצע אותן, האם פרצנו את המעטפת השוביניסטית? כאן צריך לחזור עוד כמה צעדים אחורה ולשאול, האם ניתן בכלל לפרוץ את המעטפת. שמא אותה אישה מאמינה שהיא נהנית ממטלות הבית, מאמינה שהיא בוחרת לבצען, ומקור האמונה שלה, אמיתית ככל שתהיה, היא הבנייה חברתית רבת שנים שכבר לא מותירה לה מקום למחשבה עצמאית ולבחירה חופשית באמת? האם יש לנו בכלל סיכוי לשבור את הרצף של החינוך הטוב שקיבלנו כל השנים? החינוך למעמדות ותפקידים תלויי-מגדר, חינוך שיביא אותנו יום אחד לנסות ולשכנע את בן-זוגנו בכל לשון, "לא, בחיי, אני באמת נהנית לעשות כביסה". והאם, באמת, נהנית? האם יש כאן אמת ולא-אמת שניתן להבדיל ביניהן, לומר שזאת האחת וזאת האחרת, לפסוק ולקבוע מה נכון ומה לא? האם אי-פעם יכולה להיות אישה כלשהי שמכבסת בגדים מבלי שתצפה לאישור הכפול; האחד, אותו כל-הכבוד על כך שהכביסה כבר ריחנית ומקופלת. השני, על כך שהגשימה את ייעודה החברתי-מגדרי.


 ויש לנושא עוד נדבך, והוא השיפוט המוסרי הנמזג לתוך הסוגיה, כפי שמשתקף מהשם של המגזין האמריקאי הותיק, "Good Housekeeping". יש עקרות בית "טובה" ועקרות בית "גרועה" או "לא-טובה". מאישה מצופה להיות עקרת בית טובה, או להיות מבוססת מספיק כלכלית כדי לשלם למישהו שיעשה זאת במקומה על הצד הטוב ביותר. המשוואה פשוטה - אם את עקרת בית טובה, את עצמך טובה, במהותך הפנימית ביותר. ולהיפך, אם הכיור מלא כלים, הילדים לא רחוצים, הכביסה לא נקייה והבית לא מצוחצח, זה משליך עלייך פנימה. משהו לא בסדר בך. ברכיב הנשי הפנימי ביותר של הווייתך.

הנקודה האחרונה מחזירה אותי לדילמה שהעסיקה אותי רבות בתקופה שקדמה להחלטתנו להתחתן ולאחר מכן בתקופה המוקדמת של ארגון החתונה. ישנן בנות, כך מספרים, שכל ימי חייהן חולמות להיות כלות. בגיל ארבע הם כבר מעצבות בחלומותיהן את שמלת כלולותיהן, בגיל שש הן בוחרות את הנעליים התואמות. כמו בשיר מ"אמא אווזה", הן מכינות הכל, הן מוכנות פיזית ומנטלית, "עכשיו רק חסר שיבוא החתן".
ואני? מעולם לא הייתי כזאת. בילדותי טיפסתי על עצים, אבל גם לבשתי שמלות. אהבתי להתאפר אבל מעולם לא חלמתי על יום כלולותיי. הייתי בת, כן? אבל מעולם לא חשבתי שיש לכך משמעות, מעבר לזאת הביולוגית. ואז הכרתי את אלון. חצי שנה אחרי שהתחלנו לצאת פקדה קדחת החתונות חלק נכבד מחבריו לספסל הלימודים. אבל לא הייתה לזה שום השלכה מרומזת על הסטטוס הזוגי שלנו, כי אנחנו רק התחלנו לצאת. שנה מאוחר יותר התחתנו כמה מחברותיי וחבריי מבית הספר לסיעוד ואז התחלתי להרגיש איזה לחץ. אנחנו הרי יוצאים כבר שנתיים, שנתיים וחצי, שלוש. וכולם שואלים אותי, "למה בעצם אתם לא מתחתנים". ואני עונה בחיוך, "למה כן?", אבל משהו החל מנקר בתוכי.
התחלתי להרגיש כאילו אני חיה במן פיצול אישיות. מצד אחד, מעולם לא היה לי חשוב להתחתן ואפילו אמרתי שאם בן הזוג שלי היה מתנגד לכך נחרצות לא היה לי אכפת. אני רוצה ילדים, אבל אני יכולה בהחלט לראות מצב שנסתפק בזה. אולי נתחתן אחרי הילד השלישי, בשביל הקטע. מצד שני, איזו אישה דמיונית החלה צועקת בתוכי, "אני רוצה להתחתן ואני רוצה את זה עכשיו". אני רוצה ללבוש שמלה, אני רוצה טבעת, אני רוצה מוזמנים וסידורי ישיבה, אבל יותר מהכל - אני רוצה שכולם ידעו שאתה בחרת להתחתן איתי.
אולי כבר כתבתי על זה כאן, על אותה תחושה מוזרה של היישות הזרה השוכנת בתוכי. אף פעם לא חשבתי שאני כזאת. לילה אחד אמרתי לאלון שאני באמת לא יודעת מה קורה איתי, הרי מעולם לא חשבתי שכל-כך חשוב לי להתחתן. אבל הלחץ החברתי היה רב מדי - הרי כולם מתחתנים! וגם כאן הייתה מידה של חיפוש אחרי האישור החברתי, כפי שתפסתי את זה אז - אישה מקבלת הצעת נישואין כאות הצטיינות, כפרס על התנהגות טובה. פעם קיבלת פרס על השתייכותך למשפחה מיוחסת. היום, כשמגורים משותפים לפני החתונה הם תופעה מקובלת בקרב זוגות חילוניים, הצעת הנישואין היא פרס על כך שעברת את המבחן המקדים. הבחור אומר, "אני כבר גר איתך. אני מכיר אותך. אני יודע שאת יודעת לבשל, לנקות, לכבס, להזדיין. את מוכנה לעלות לשלב הבא!". ניתוח די ציני, הא? ברור שזאת לא חזות הכל, אבל זאת עוד דרך להסתכל על זה. 

מה שהפריע לי אז יותר מהכל וממשיך להפריע לי היום, הוא שהרגשתי ששני הדברים מבטלים זה את זה ולא יכולים לדור בכפיפה אחת. האם אני יכולה להיות פמיניסטית שנהנית מבישול, מכביסה, מקניות? האם כפמיניסטית מותר לי להינשא ולרצות בנישואין, מבלי שאתרום להנצחתה של מסגרת חברתית המבוססת על דיכוי-נשים? האם מותר לי לרצות להיות אמא לילדים? או בקיצור - האם מותר לי לומר (או לחשוב) שאני פמיניסטית מבלי שאדרש לשרוף את החזייה שלי? פמיניסטיות רדיקאליות ישיבו בשלילה לשאלה הזאת, שכן בעיניהן "האישי הוא הפוליטי", תמיד. אם כך, האם פמיניזם משמעו בהכרח ביטול הנשיוּת?

שלשום סיימתי לקרוא, בהנאה רבה, את החלק הראשון של הספר, "פיטר פן – הספר המוער", בתרגומה של גילי בר-הלל סמו ועם הערותיה. החלק הראשון הוא הספר "פיטר וּונדי", אותו רוב האנשים מזהים פשוט כ"פיטר-פן" והוא הבסיס לרוב העיבודים המודרניים לספר, עם תוספות או השמטות. החלק השני הוא "פיטר פן בגני קנזינגטון". זהו למעשה ספר מוקדם יותר, שמגולל את עלילותיו של פן עוד לפני שעף לו אל ארץ לעולם-לא. אבל בינתיים בחרתי להמתין עם קריאתו כדי לתת להנאה של החלק הראשון לשקוע.
בר-הלל סמו עשתה עבודה מופלאה בעריכת הספר הזה. כפי שהיא מעידה בהקדמה לספר, היא השוותה בין מבחר מהדורות אך שמרה אמונים לעותק של המהדורה הראשונה של הספר, שראתה אור בשנת 1911. הספר "פיטר וּונדי" הוא ספר שנכתב בתחילת העשור הראשון של המאה הקודמת. ככזה, חלקים רבים בו מבטאים תפיסות חברתיות מיושנות מאוד בנוגע למעמד האישה ותפקידיה. רוב התפיסות האלה נתפסות היום כקוריוז. בליווי הערותיה החכמות ומאירות העיניים של בר-הלל סמו, זכיתי בהזדמנות להתאהב מחדש בסיפור, בגרסה מלאה הרבה יותר שלו, שהיא גם מותאמת יותר לקורא המבוגר. הספר נותן גם הצצה אל התפיסות המגדריות של אותה תקופה, כפי שהן משתקפות ביחסים שבין פיטר פן ושלל הדמויות הנשיות בסיפור – ונדי ואמה, טינקרבל וטייגר-לילי. תוך כדי הקריאה ואחריה, מצאתי את עצמי תוהה על ההבדלים בין התפיסות של אז לבין התפיסות המגדריות של תקופתנו אנו, שהן אולי מעודנות יותר, אך הן עדיין מאוד נוכחות ומעצבות חלק גדול מחשיבתנו והתנהגותנו.

ועכשיו, אחרי שהטרדתי את הראש היפה שלי בכל-כך הרבה מחשבות, אני הולכת לראות קצת טלוויזיה או לבשל או לקנות משהו, שחס וחלילה לא יכנסו לי עוד רעיונות מוזרים לראש.

יום ראשון, 23 באוקטובר 2011

אושר הוא אוסף של רגעים קטנים

אחת ההגדרות של אושר מתייחסת אליו כאל סוג של מודעות. אדם יכול להיות שמח ברגע מסוים ולשהות בשמחה של הרגע. אושר יהיה המודעות לכך שהוא שמח, כמו מטא-שמחה. אושר הוא לא רק תחושת ההתעלות שאדם חש ברגע מסוים, אלא היכולת שלו לשהות ברגע, להסתכל סביב ולומר לעצמו - עכשיו טוב. אני מסכימה עם ההגדרה הזאת ברובה.

בלילות, בחשכת חדרנו, אני מדברת אל אלון והוא מהמהם בתגובה. אלון נרדם מהר ואני לאט. אני נכנסת למיטה והיום שעבר עליי מתאבך לי כאד בחלל הראש. חלקי שיחות חוזרים אליי, מראות שחלפו לנגד עיני, דברים שקראתי. לפעמים אני שואלת, "אתה ישן?", ולפעמים ישר פותחת ב"נועה סיפרה לי שעלמה...". הוא מקשיב. לפעמים השיחה א-סימטרית, חד-צדדית ואני קצת מרגישה שאני מברברת. לפעמים מתפתחת שיחה של ממש עד שאחד מאיתנו אומר, "טוב, כבר מאוחר", או "באמת כבר כדאי ללכת לישון". ואז אומרים עוד מילה או משפט מסכם. וברגע שיש שתיקה שנמשכת יותר משלוש שניות אני שומעת אותו מפיק צלילים ראשונים של שינה לידי. הנשימות שלו הופכות שקטות, עמוקות וסדירות. עובר עוד קצת זמן, אוויריר ורך כמו צמר-גפן, שאי-אפשר למדוד אותו או לדעת כמה ממנו באמת עובר. אני ממשיכה לשכב, מקשיבה לצלילים שבחוץ ובפנים, עד שהתנוחה הנכונה מגיעה ואיתה השינה שלי גם כן.

הרבה פעמים אני מספרת למישהו סיפור ופותחת במשפט, "אמרתי לאלון". לפעמים זה, "אלון אמר" ורק אז הסיפור מתחיל. אלון הוא האדם שאני מדברת איתו הכי הרבה. לפעמים אני מדברת עם עצמי דרכו. הוא שם כשאני קמה בבוקר ושם כשאני הולכת לישון. הוא בחר בי ואני בו. ועכשיו, מאז שעברנו לאן-ארבור, אנחנו נמצאים יחד רק שנינו, לבד. בלי המשפחות, בלי החברים. בלי שלכל אחד יהיה את המעגל הפרטי שלו, שלא קשור לזוגיות. אנחנו בני-זוג, אנחנו חברים הכי טובים, אנחנו בני משפחה. אנחנו הכל.

לפני כמה לילות אמרתי לאלון שאני חושבת שאני אדם בר-מזל, בגלל שניחנתי ביכולת לחוש אושר, כפי שאני מגדירה אותו. אני מרגישה ברת-מזל על היכולת שלי להסתכל על העולם ולראות את היופי שבו. על היכולת להסתכל על חצי הכוס המלאה, על הפוטנציאל הגלום בדברים, במצבים, באנשים. על היכולת להסתכל סביבי ברגעים שמחים או יפים בחיי ולהגיד לעצמי - עכשיו טוב. אבל בימים האחרונים אני חושבת לעצמי שאולי למטבע הזה שני צדדים. אולי מדובר ביכולת כללית יותר לחוש מנעד רחב של רגשות באופן מלא ומוחשי. אולי יחד עם היכולת לחוש שמחה ואושר מגיעה גם היכולת לחוש עצב באופן חי יותר. אולי אני פשוט אדם רגיש, מורכב, עגול.

ההוויה האנושית היא מורכבת. החוויה האנושית היא מורכבת. אני לא מצפה מעצמי להיות מאושרת תמיד או שמחה כל הזמן (בהנחה שאלה שתי רמות רגש הנבדלות ונפרדות אחת מהשנייה). אבל לפעמים יש לי תחושה שזה מה שאחרים מצפים ממני. אלון, שחי איתי יום-יום מכיר את כל המנעד, את כל קשת המצבים. הוא מכיר אותי עצבנית ומצוברחת, משועממת ומטופשת. הוא מכיר אותי שמחה ועצובה. אבל לפעמים אנשים שמכירים אותי רק במסגרת מסוימת מופתעים כשפתאום אני מגיעה בבוקר בלי החיוך הקבוע על הפנים. או כשלראשונה, הם רואים אותי בוכה.

הבלוג לפעמים יוצר תמונה מעט מעוותת של מציאות-חיי. אמנם אפשר לומר בכלליות שמאז שהגעתי לאן-ארבור אני שמחה, רוב הזמן, אבל גם אם אני מתעוררת בוקר אחד בתחושה שיש עננה שרובצת מעליי, סביר להניח שאתם לא תקראו על זה. אני אעדיף לצאת מהבית, לצאת לרוץ, לדבר עם אלון, לבכות, לראות טלוויזיה. בדרך כלל אני לא אפתח רשומה חדשה ואתחיל לספר על מצוקותיי הנוכחיות. הסיבה הפשוטה היא שזה לא יעזור לי בכלום. ואחרי הכל, אני אדם די תכליתי.

אבל אני לא שמחה ומאושרת כל הזמן. אני לא מתעוררת כל בוקר עם שיר בלב. ואני לא חושבת שיש משהו לא תקין עם זה. להיפך. אני חושבת שזה המצב האנושי הטבעי. אם הייתי כל הזמן רק שמחה וצוהלת, אני עצמי הייתי מתחילה לדאוג.
ארבע השנים האחרונות של חיי עברו עליי בתוך המסגרת המאוד אינטנסיבית של בית הספר לסיעוד. למרות שאני לא אדם שמרבה להתלונן, התלוננתי מדי פעם. חלמתי על היום בו אסיים והכל יהיה מאחוריי. חלמתי על החופש לעסוק בספורט חמישה ימים בשבוע. זה היה החלום שלי עוד לפני שידעתי שניסע לארה"ב והרבה לפני שהתחלתי לרוץ. עוד אז אמרתי לעצמי שעם עבודה מספיק מסודרת בטוח אוכל למצוא זמן לשלב פעילות גופנית בשגרה היומיומית שלי. וזאת רק דוגמא אחת לדברים שחלמתי עליהם אחרי הסיום הנכסף.
כשנגמרו הלימודים הסדירים וכל מה שנשאר הוא הלימודים לקראת בחינת ההסמכה, ניסיתי במשך תקופה קצרה למצוא עבודה. חששתי שבפרק הזמן בין סיום הלימודים לעזיבת הדירה בירושלים, הלימודים למבחן לא יהיו תעסוקה מספקת עבורי. פחדתי שאני אתחרפן, שאטפס על הקירות. בסופו של דבר, כשלא הצלחתי למצוא עבודה דווקא הוקל לי. חלק בי חשש שהעבודה לא תאפשר לי להיות פנויה ללימודים כפי שרציתי. חששתי שארגיש שהעבודה היא עול. הדברים הסתדרו מעצמם בצורה העדיפה יותר עבורי.
ולמעשה, כבר ארבע שנים שהייתי במצב מתמיד של עשייה. וכשלא עשיתי, דיברתי על עשייה, חשבתי עלייה, תכננתי אותה או סיכמתי אותה לאחר מעשה. נכון, לפעמים גם התלוננתי עליה. ופתאום - 

ריק.

סופסוף קיבלתי את מה שרציתי, אבל קיבלתי קצת יותר מדי מזה.
וזה לא רק שסיימתי את הלימודים ולא הצלחתי למצוא עבודה, נניח. מצב שהוא כמעט לא סביר בשוק העבודה בישראל כיום, לבוגרי בית ספר לסיעוד שעברו את הבחינה. וזה לא שסיימתי ולקחתי חופש מהעבודה כדי לנסוע לשבועיים לספרד או חודש בתאילנד ואחר-כך לחזור ולהשתלב במהירות לתוך המסגרת שנותרה חסרה אותי.
סיימתי את הלימודים, עזבתי את הארץ והגעתי למקום חדש לגמרי שלא היה בו כלום. והיה צריך להמציא הכל מחדש, כמעט ליצור יש-מאין (או יש-מאיקאה). השבועות הראשונים היו קדחתניים. הצורך לארגן את הדירה, להכיר את הסביבה, להצליח להשאיר את הראש מעל המים. להצליח בתוך המשבר האישי, הדיסאוריינטציה, להמשיך לתקשר עם אלון. לדבר, להקשיב, לעבוד בצוות. לשים לב שגם הוא בסדר, שגם הוא לא טובע בתוך החידוש ועומס המטלות והשגרה התובענית, הטובענית.
ברגע הראשון שיכולתי לקחת נשימה התחלנו להתעסק עם רישיון העבודה, דבר שדרש כמה ימים של התכוננות ועוד כמה ימים אחריהם, של התאוששות. הייתה תחושה שאי-אפשר לעצור לרגע. ואז הצרכים הדחופים טופלו כולם. ונשארה לי רק שגרה די מדומיינת.
אלון החליק לתוך ריקוד די קבוע. קריאת מאמרים אינסופיים, פרקים שלמים מספרים. כמויות של קריאה שהוא לא קרא בשנה שלמה בתואר פתאום נבלעות בסוף-שבוע בודד. לחזור הביתה מיום ארוך באוניברסיטה, לנוח קצת, רק מספיק כדי להתאושש ולפתור תרגיל במתמטיקה או סטטיסטיקה או מחשוב. לסיים עם זה רק כדי להתכונן לשיעור של מחר. ואז השבוע נגמר ושוב מדפיסים מאמרים, לרשימת הקריאה של השבוע הבא.

ואני?


אין לי רישיון עבודה. אין לי חברים כאן, מלבד אלון. ואם כבר עשיתי כביסה וקניות, אם כבר בישלתי ושטפתי כלים, אם כבר ראיתי את הפרק השבועי של האנטומיה של גריי, מה עוד נשאר לי? אני יכולה לצאת לרוץ, אבל גם את זה אפשר לעשות רק פעם ביום. אמרנו שאני אדם חיובי, שאני מסתכלת על חצי הכוס המלאה, על מה שיש ולא על מה שאין? יש לי זמן. יש לי המון-המון-המון זמן. הבעיה היא שלא תמיד יש לי מה לעשות איתו. עם כל-כך הרבה ממנו.
רוב הזמן זה בסדר. בין הדברים הקטנים, השגרתיים, היומיומיים - הכביסה, הבישול, הכלים, הריצה - לא נשאר לי המון זמן ללא-מילוי. ולפעמים המזל מאיר לנו פנים ושנינו מתפנים באותו רגע ממש ואנחנו נהנים מהיכולת להיות יחד, לעשות מה שבאמת היינו רוצים לעשות. להיות סתם.
אבל רוב הזמן אני שולטת בסדר היום שלי, בלוח הזמנים שלי. והתלישות הזאת לפעמים קצת מאמללת אותי. הייתי רוצה את הלוקסוס שבהתלוננות על השגרה המתישה והשוחקת. הייתי רוצה לייחל לחופשה, לשובר שגרה. באחד הימים האחרונים, בהם חוויתי משבר קטן הקשור לחוסר העיסוק שלי ולצורך המתמיד שלי להמציא לי סדר-יום, אמרתי לאלון שפנאי הוא מושג שיכול להתקיים רק בכפיפה אחת עם עיסוק. כמו עבדות וחירות, הגדרת הפנאי מונגדת למצב ההפוך, העיסוק. וכשיש רק זמן פנוי הוא עלול להפוך במהירות לעול. כנראה שידעתי על מה אני מדברת לפני כמה חודשים, כשחששתי שאני עלולה לטפס על הקירות ללא עבודה בתקופת הלימודים למבחן. האינטואיציה שלי הייתה נכונה, התזמון - לא מדויק.

לפני שהגעתי לאן-ארבור, לפני ששנת הלימודים התחילה, תומר ואורלי הגיעו לבקר את אלון. הם תכננו road trip בן יומיים, שסופו באן-ארבור. אלא שההוריקן שעבר בחוף המזרחי כמה ימים קודם לכן הביא לסגירתו של אחד הכבישים המרכזיים המוביל ממזרח למערב. התנועה הוסבה, הדרך התארכה והם מצאו את עצמם נוהגים בכבישים שהג'יפיאס שלהם לא הכיר והתעקש להתכחש אליהם, שעות ללא הפסקה. כמה ימים אחרי שחזרו הביתה תומר שלח מייל סיכום מסע ובו כתב על השעות הארוכות והריקות ברכב. חלק מהמייל עסק בצורך להקציב הכל. לחלק את העיסוקים הקטנים על פני הזמן הרב שצריך למלא. אם יש לך חטיף אחד וברדיו מתנגן שיר יפה, אתה לא תאכל את החטיף במקביל. אתה תקשיב לשיר, תשיר איתו. אחרי שהוא ייגמר תעביר עוד כמה רגעים ותגיד איזה שיר מגניב זה היה, כמה כיף היה לשמוע אותו. הנה, העברת עוד כמה רגעים. ורק אז תפתח את החטיף. וגם אותו תאכל בחוכמה. לא בחופנים גסים. פירור אחד בכל פעם, בנגיסות קטנות, בלעיסות קצובות ואיטיות. רק אחרי שהפה שלך נקי לגמרי והטעם מתחיל להיעלם תיקח ביס נוסף. צריך למלא את הזמן.
אני חושבת על המייל הזה מדי פעם ועל ההבחנה הזאת שתומר ניסח בו, שניתן ליישם בהשאלה לחיים שלי כרגע. גם אני פועלת בשיטת הקצבה. אני עוקבת אחרי ארבע סדרות שבועיות בטלוויזיה-אינטרנט. זמן קצר אחרי שגיליתי את האפשרות לצפות בהן במחשב התחלתי להגביל את עצמי לפרק ביום. צריך לחלק את הזמן נכון. אני כבר לא מרוקנת את הגוגל-רידר שלי. אני מתכננת את הקניות והמכבסה כך שימלאו לי יותר זמן. הסניף של קרוגר נמצא על אותו רחוב של המכבסה. ובכל זאת, אני אסע לקרוגר ביום שלישי ולמכבסה יום למחרת. הנה, מילאתי עוד קצת זמן. היום אחר הצהריים הכנתי בצק שמרים ושעה אחרי זה התחלתי להכין ארוחת ערב. הכנסתי את הבצק למקרר ואופה איתו כבר מחר. גם להכין ארוחת ערב וגם לאפות באותו יום? זאת התנהגות פזרנית, בזבזנית. ככה מתנהגים עשירים. אני צריכה לנהוג בחישוב. אסור לי לתת לפירור עיסוק אחד לחמוק בין הרווחים שבין האצבעות שלי. אני חוסכת.

השנה האחרונה הייתה כולה בסימן המתנה. חיכיתי שהתואר ייגמר וחיכיתי שהמבחן יגיע. חיכיתי לסמן עוד "וי" על לוח התוצאות הגדול. פחות עבודה להגשה, פחות קורס, פחות מבחן. עוד נקודת ציון עברה והיא כעת מאחורינו. חיכיתי לטיסה של אלון ואחריה לטיסה שלי. ואז הגעתי ושארית החיים שלי התחילה, אבל ההמתנה לא נגמרה.
בני-אדם משחקים עם עצמם כל-מיני משחקים מחשבתיים כדי להתל בעצמם ובזמן החולף. בימים האחרונים, כשנהיה לי קצת קשה לסחוב את עול הזמן הדורש מילוי, אלון ואני התחלנו "לקצר זמנים" - "עוד שבועיים את כבר נוסעת לבוסטון ואז תחזרי ויישאר רק עוד חודש עד הנסיעה לישראל ואז נחזור ואישור העבודה שלך כבר יחכה לנו בתיבת הדואר". אבא שלי היה אומר על זה, "כמו בקורס קצינים". כשביום ראשון כבר אומרים שעוד מעט יום שלישי וביום שלישי אומרים שעוד מעט סופשבוע. רק כדי להרגיש שהזמן עובר, שיש לנו השפעה על המהירות בה הוא חולף. זמן הוא דבר חמקמק. אין לנו מרות עליו. יש לנו השפעה רק על התחושה שלנו ביחס אליו.
אתמול אמרתי לאלון שהזמן באן-ארבור עובר בשיהוקים. הוא רץ-טס במשך שבוע ואז פתאום יש יום אחד ארוך כמו שנה. ושוב הוא חוזר לרוץ. כשעזבתי את ישראל לקחתי איתי תרופות לשלושה חודשים. תשע קופסאות ורודות קטנות עם תשעה בקבוקוני כדורים בתוכן. אתמול פתחתי את הבקבוקון החמישי. ארבעה נשארו. גם זאת דרך למנות את הזמן העובר.

על מצבים כאלה אפשר לפעמים להגיד, "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר". הקושי הרב ביותר מגיע ממש לפני שנעשה קל שוב. אבל הפעם אני חושבת שזה דווקא לא מתאים. כי כרגע לא הכי חשוך. לא הכי קשה. רק קצת לא-קל. בנקודה שאני נמצאת בה עכשיו זה לעיתים בלתי-נסבל, אבל צריך לחשוק שיניים ולזכור שהכל זמני. ושההקרבה הזאת, הקושי הזה, הם לא רק זמניים, אלא הם גם שלב אחד בדרך לעתיד, והעתיד הוא הסיבה שאנחנו כאן.
בצופים שרים שיר שאין לו התחלה ואין לו סוף, "אחרי העליות - מגיעות הירידות, אחרי הירידות - מגיעות העליות" וכן הלאה. היומיום שלנו מורכב מאינספור רגעים מוצלחים יותר ופחות, מעניינים יותר ופחות. ולפעמים פתאום יש איזה בור ונופלים לתוכו. אבל מה שחשוב הוא הסכום בקצה המשוואה. התחושה הכללית, הטעם שנותר בפה בסופו של יום. בסוף היום הזה, יש לי תחושה שיהיה בסדר. אני מקווה שהמשבר התורן כבר מאחורינו.

יום שלישי, 18 באוקטובר 2011

שאור לבן ומאפינס מלוחים

התעוררתי הבוקר עם סחרחורת. במהלך הלילה התעוררתי כמה פעמים והתעדכנתי בהתקדמות עסקת שליט. לראשונה מאז שנפל בשבי העניין תפס אותי רגשית, מעבר לעניין שכלתני-פוליטי גרידא. הלכנו לישון בשתיים, כשבישראל סיימו להתארגן לקראת העברת האסירים למצרים. הרגשתי ממש מתוחה ולקח לי הרבה זמן להירדם. בבוקר כשקמתי מיד פתחתי את השידור הישיר באתר של חדשות ערוץ 10 והמשכתי להתעניין בהתקדמות במהלך היום. אני באמת שמחה שהעסקה הושלמה. פחדתי שמשהו יטרפד אותה בעסק האחרון. אני שמחה בשביל גלעד, משפחתו וחבריו.

אחרי הצ'ולנט המחומם בצהריים נכנעתי וחזרתי למיטה. שעה של שינה סידרה אותי קצת. אחרי שערכתי את שתי כיכרות הלחם נסעתי לקניות בסופר, לקניית השלמות של ירקות ופירות שהלכו ואזלו בבית. כשיצאתי מקרוגר השמיים היו קודרים מאוד ובאוויר הייתה לחות רבה. שאלתי את עצמי אם הולך לרדת גשם, כמו שצפו בתחזית, אבל החלטתי שלא. הרי המון פעמים יש פה מזג אוויר כזה ונשאר ככה, אפור ומעונן וקודר, בלי שקורה כלום. ואז נחתה לי טיפה אחת על האף. כשהגעתי לצומת הראשונה בדרך הביתה הגשם כבר התחזק ממש. מזל שלקחתי איתי את המעיל האטום לגשם שקניתי בטארגט. ומזל שהייתי בדרך הביתה ולא בכיוון ההפוך.
נהניתי מהרכיבה בגשם, כמו שאני נהנית מטיולים בגשם. זה הזכיר לי את הילדות במושב, כשהיינו רוכבים בגשם ולא היה אכפת לנו מכלום. שוב התמלאתי באותה תחושת חופש, החופש האדיר שזכיתי לו מאז שהגעתי הנה. החופש לעשות מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה וכמה שאני רוצה. החופש לאפות ולבשל ולרוץ ולטייל. החופש להיות בפשטות - אני עצמי, עם עצמי ועם אלון ולתת לכל הדברים הטובים להיכנס פנימה ולהרחיב את הלב.

הבוקר חיכתה לי בתיבת הדואר האלקטרוני הפתעה נעימה. בלהה, חברה טובה של ההורים, הרימה את הכפפה ושלחה לי ארבעה מתכונים למאפינס מלוחים. אחד מהם היווה השראה לתבנית של 12 מאפינס תירס, טונה ובצל ירוק שנכנסה לתנור מיד אחרי שהלחם יצא והייתה מוכנה בזמן לארוחת ערב. לא השתמשתי במתכון כפי שהוא כי המרכיב הראשון שמופיע ברשימה הוא creamed corn, ואמנם היה לי כוח לברר מה זה, אבל לא להכין כזה. לא בשעה ארבע וחצי אחה"צ, אחרי שהכרזתי לפחות שלוש פעמים, "אני הולך!", אבל המשכתי להסתובב בבית בחיפוש אחר המוטיבציה האבודה שלי. מה שעזר לי לצאת מהבית בסופו של דבר היה משא ומתן מוצלח שפסק שאת הכביסה אעשה מחר והיום אפשר להסתפק בקניות. איזו הקלה.
אז הכנתי מאפינס עם תירס לפי טלאים שחיברתי מחמישה מתכונים,בערך, שמצאתי פה ושם. מסתבר שמאפינס הם יצורים מאוד סבלניים וסתגלנים. הוספתי גם טונה ביוזמתי הבלעדית. יחד עם בצל ירוק, מוצרלה מגוררת, קצת מהקפיר שבכלל נקנה בשביל המאפינס המתוקים וממש קומץ פתיתי צ'ילי. התקבלו מאפינס חביבים, בעלי מרקם מעט דביק וטעם עדין ולא מתחכם. צנועים. אמרתי לאלון שכנראה בגלל זה בכל מקום "משווקים" מאפינס תירס בתור המאפה שהילדים שלכם ייהנו להכין איתכם וישמחו לאכול.

הצלוחית המקסימה, נקנתה גם היא כפריט בודד בחנות היד-השנייה

הלחם הלבן נחל הצלחה מסחררת והוא עובד מצוין עם אבוקדו. בעיקר שמחתי למראה בועות האוויר הגדולות שהתגלו כאשר פרסתי אותו, ממש כמו בתמונה המלווה באתר "הנחתום". בזכות ההתעסקות עם המאפינס הצלחתי גם להתאפק ולא לפרוס אותו מיד. לראשונה אפיית הלחם לא לוותה בכוויות קלות בקצות האצבעות. הידד!

אלון אמר: זה באמת לחם חתיך... צודק. וגם פוטוגני :)

הבוקר קיבלנו הביתה בדואר שני פוסטרים שהזמנו באינטרנט - מפת עולם מהמאה ה-17 ורפרודוקציה של ציור יפייפה של גוסטב קלימט. אחרי שאקנה להם מסגרות הם יצטרפו לשני הרישומים המגניבים האלה של ספינות אמיתיות מהצי הבריטי (הבאונטי וה-Sovereign of the Seas) שמצאנו בחנות היד-השנייה, רק ב-5 דולר לאחד! והם כל-כך מתאימים לחדר עבודה של המלומד הפרטי שלי :)

סליחה על הצילום העקמומי, אבל it's the thought that counts!
בימים האחרונים מזג האוויר מתקרר יותר ויותר. אני תוהה אם מדובר במגמה של ממש וזוהי תחילתו של החורף, או שמא יהיה עוד איזה גל חמים נוסף לפני החורף האמיתי. כך או כך, אני מוכנה לקבל את החורף בזרועות פתוחות.

I Do The Hooch!

יצא לכם פעם לעמוד באמצע הקיץ בלב כרם פרא שלא נבצר ולנשום עמוק?
ככה השאור שלי מריח עכשיו.


המחמצת שלי כמעט בת חודש. התחלתי לגדל אותה ב-21 בספטמבר. אני ממש מרגישה שעבר יותר זמן מאז, אבל עובדה. התאריך בו נכתב הפוסט הראשון בנושא לא משקר. לפני שבועיים, בערך, טמגוצ'י המטבח שלי התחיל להדיף ריח עדין של בירה. אחרי שאפיתי אחת לשבוע מאז תחילת הגידול, הפעם נפתח פער קצת יותר גדול. בשבוע שעבר אפיתי ביום ראשון שלושה כיכרות ולכן חשבתי שלא יהיה צורך באפייה למשך זמן ארוך יותר משבוע בלבד. כמו אחרי כל אפייה, האכלתי את המחמצת ואחרי שהתאוששה וחזרה לתסוס העברתי אותה למקרר. ביום שישי הוצאתי את המחמצת מהמקרר במחשבה להשתמש בה לבצק הפיצה שהכנתי לארוחת ערב. אחרי כמה דקות התעשתתי. לא הכל חייב להיות שאור. הפעם נעשה את זה בלי. החזרתי את הכלי למקרר. אבל בדרך הקצרה משולחן העבודה במטבח אל המדף התחתון במקרר תפסתי איזו הצצה. אני רואה מה שאני חושבת שאני רואה? לא יכול להיות. סגרתי את דלת המקרר בלי תהיות נוספות.
הערב הוצאתי פרוסת לחם פשתן מהמקפיא ושמתי בטוסטר. חשבתי שלא אופה השבוע, אבל בעצם כבר לא נשארו הרבה פרוסות מהלחם. אז אולי כדאי לאפות בכל-זאת. הוצאתי את המחמצת מהמקרר לשם התאוששות. כהלכתו של הטקס, פתחתי את המכסה, הנחתי מעל הכלי חיתול בד לח והנחתי את המכסה בחזרה בצורה משוחררת. אבל רגע! מה זה שם? אהההה! אני חושבת שהשאור שלי... השאור... השאור שלי התחיל לייצר אלכוהול!
הייתי צריכה להסביר לאלון על מה השמחה והצהלה. ואסביר גם לכם:
ככל ששאור מתבגר איכותו עולה. שאור מבוגר יותר הוא שאור משובח יותר, בתנאי שמרעננים ומאכילים אותו באופן סדיר ונותנים לו את תנאי הגידול המתאימים. כחלק מתהליך ההתבגרות, במהלך התסיסה הקבועה שמתקיימת בעיסה, השאור מתחיל לייצר אלכוהול. אופים רבים מכירים את הנוזל הצלול שמצטבר מעל העיסה בין האכלה להאכלה ושמו Hooch. אפשר לשפוך אותו או לערבב אותו בחזרה לתוך המחמצת, אך בכל מקרה משמעות הופעתו אחת היא - השאור הולך ומשתבח. בקרוב הוא יוכל להתפיח לחמים בלי עזרה של שמרים מלאכותיים וחשוב הרבה יותר מזה, מעתה והלאה הטעם של הלחמים שיופקו מהשאור הזה יהיה עמוק ועשיר הרבה יותר.
רק חודש. חודש בדיוק. כמו בספרים. זה פרק הזמן שלוקח למחמצת להגיע לפרקה ולהתחיל להמריא מעלה-מעלה אל היכלי התהילה של האפייה הביתית. היום גם המחמצת שלי הצטרפה לשם. איזו חגיגה!
הזמנתי את אלון להריח. ממרחק חצי מטר הוא נרתע ואמר שאפילו לא צריך להתכופף כדי להבחין בריח. ובכל זאת הוא התכופף והתרשם עמוקות. למחמצת יש ריח אלכוהולי מיוחד, בין אלכוהול שמקורו בענבים לכזה שמופק מדגנים. הריח נעים ולא פוגעני מדי ואני מתענגת עליו התענגות יתרה בגלל המשמעות האדירה שהוא מביא איתו לאפייה שלי. כיף-כיף-כיף!

אחח, גאווה-של-אמא-שך!

לכבוד ההוץ' החדש שלי החלטתי לאפות לחם שאור לבן. זה מתכון חדש יחסית באתר "הנחתום". חיפשתי מתכון לשאור לבן כבר זמן מה ואני שמחה מאוד לנסות אותו. כבר הכנתי את הביגה, סטארטר איטלקי שמורכב מקמח לבן, שאור ומים ומהווה את הבצק המקדים במאפים איטלקיים רבים. בעוד 12 שעות בערך אוכל להכין את הבצק ומחר בערב, לכל המאוחר, יהיה לנו לחם שאור לבן ריחני ונפלא.

דברים שלא יצא לי לספר לכם
1. בשבוע שעבר סיפרתי את עצמי בבית. אני מספרת את אלון עם מכונה כבר תקופת מה, עוד מאז שגרנו בירושלים. כשהגעתי הנה קניתי מכונת תספורת וחזרנו לשגרה החסכונית והמבורכת של תספורות ביתיות. ואז רציתי גם אני להסתפר, אבל נתקלתי בבעיה - לא ידעתי איך אומרים "מדורג" באנגלית. חיפוש קצר בגוגל הוביל אותי למונח שחיפשתי - Layered. אבל עכשיו צריך למצוא גם ספּר...
החיפוש בגוגל החזיר גם כמה סרטונים של בחורות שמדגימות איך להשיג תספורת ביתית בסגנון מדורג, "ממש כמו במספרה". החלטתי שעל החיים ועל המוות ועשיתי כמו באחד הסרטונים. השיטה פשוטה: אוספים את השיער לקוקו, אבל קדימה, כשהגומייה נמצאת בנקודה במרכז המצח. בוחרים את האורך הרצוי... וגוזרים. יום למחרת שיפצתי קצת, כי אלון אמר, ובצדק, שיצאה לי קצת תספורת אייטיז. באמת נראיתי קצת יותר מדי כמו ראובן עטר. קיצרתי את השכבה הארוכה ביותר ועכשיו יש לי תספורת מעולה. צעירה, קופצנית ותוססת. אה, השיער שלי גם החליט להיזכר שפעם הוא היה חצי-מתולתל, אז עכשיו יש לי רבע-תלתלים אבל בעיקר באזור הפוני. זה קצת מצחיק ומאוד נחמד לי, כי התאבלתי על התלתלים האבודים תקופה ארוכה אחרי שהם נעלמו, עם התספורת הקצרה הראשונה לפני למעלה משנתיים.
2. אני מנביטה אבוקדו בצנצנת במטבח. כן-כן, חברים וחברות, חזרנו לגן-חובה. פשוט... מאז שהגעתי לא"א אני אוכלת המון אבוקדו. יחסית. אני מאוד אוהבת אבוקדו ובגלל שקל כ"כ למצוא את הפרי המופלא הזה ברוב החנויות במחיר שווה לכל כיס אני אוכלת רבע עד חצי אבוקדו ביום, פעמיים-שלוש בשבוע. לאחרונה התחלתי לקרוא בלוג בנושא גינון, You Grow Girl. אז אמנם לא מדברים שם על הנבטת אבוקדו, אבל הרעיונות שמופיעים שם פרטו לי על איזה מיתר. ואז הסתכלתי על הגלעין של האבוקדו התורן ואמרתי לעצמי - בעצם, למה לא? עוד מעט יהיה חורף ויהיה מעט מאוד ירוק בעיניים, אז למה לא לגדל כמה עלים ירוקים במטבח, שישמחו את הלב ויזכירו שפעם היה קיץ ועוד צפוי להיות אביב? באחד מהאתרים שמסבירים על הנבטה במטבח הביתי כתוב שהנביטה אמורה להתחיל תוך שעות ספורות. מאחר והצנצנת ובה הגלעין לא נמצאים במקום שטוף שמש, אני מוכנה להסתבלן בסבלנות הדרושה, גם אם זה ייקח כמה ימים. אם יצליח לי אוכל אפילו להעביר את השתיל לעציץ ונחיה יחד באושר ועושר עד עצם היום ההוא. בינינו, כולם שמו לב שיש לי לאחרונה איזה עניין עם דברים שצריך להאכיל ולהשקות ולתחזק. זה מה שקורה כשלוקחים אחות שרק עכשיו קיבלה תואר והסמכה ולא מאפשרים לה לעסוק במקצוע. מקבלים דגדוג-קצות-אצבעות קשה שדורש פורקן. אז למה לא לעבור מהחי (שמרים, כן?) אל הצומח? אני מבטיחה לכם שזה ישמח אותי, אז זה שווה כל דקה.

אני חוזרת לחקור בנושא מבחן ההסמכה האמריקאי.

ומה אצלכם?