יום שבת, 3 בספטמבר 2011

שבוע אחרון בישראל

היום נשברתי.
אחרי ימים ארוכים של התאפקות, של עמידה בגבורה מול היצר, של התעלמות מהפיל הלבן בחדר – ארזתי את המזוודות.

קשה להאמין שעזבנו את ירושלים רק לפני 19 יום. למעשה, פרק הזמן מאז המעבר למושב ועד היום מרגיש לי כמו חודשים. כל כך הרבה קרה בזמן הזה. בשבוע שאחרי המעבר אלון עוד היה כאן והיינו שקועים עד האוזניים בסידורים וארגונים לקראת הנסיעה שלו. את המזוודות שלו סגרנו סופית רק ב-1:20 בלילה ועשר דקות אחר-כך כבר יצאנו לשדה. ואז נשארתי לבד במושב, בבית הוריי. הימים שבאו מיד אחר-כך היו עמוסים ודחוסים ממגוון סיבות אחרות. כמה דרמות משפחתיות שהזכירו לי את ימי התיכון שלי ובתוכן אני, מנסה להחזיק את הראש מעל הגלים, למצוא זמן ופיסה של ריכוז וערנות כדי לשבת וללמוד לבחינה. בחיי שאני לא מגזימה כשאני אומרת שאני מרגישה כאילו חלפה שנה. כל יום שעבר נדמה לשבוע, וכשאני רוצה לספר לאלון על משהו, אני מתקשה להיזכר מתי הוא קרה ונדהמת לגלות שזה היה רק הבוקר, או אתמול בערב.
רצף של כמה לילות בהם ישנתי שבע שעות או פחות גם הוא לא הועיל לטווח הקשב והריכוז שלי. עם הגעגועים לאלון וחוסר ההתאמה בין הצורך והרצון ללמוד לבין היכולת, מצאתי את עצמי מתוסכלת. לא קל לחזור לבית ההורים בגיל 27. קשה עוד יותר לגלות שכמעט מיד אנחנו מחליקים לתוך הדינאמיקה הישנה, כאילו לא עזבנו מעולם. כאילו אנחנו עדיין בני 16 או 19. לפחות מאז למדתי לדבר ולא לצרוח, ו"סקנדלים", כמו שההורים שלי היו קוראים למפגני הזעם הקולניים שהייתי מעמידה בילדותי, הם כבר לא אפיק הביטוי המועדף עליי.
ולמרות זאת, כבר יומיים שאני כמעט-אילמת. המחסור בשינה והמתח הנפשי הגובר שהיו מנת חלקי בימים האחרונים החלישו אותי. ועם כל כמה שהמחלה שלי מאוזנת, הגוף שלי לפעמים מזכיר לי ולעצמו שאין לו רזרבות ושהוא מתעייף בקלות. אני מצוננת בפעם השלישית החודש והפעם גם איבדתי את הקול. הסמליות של המחלה הזאת כמעט אירונית, היות ובימים האחרונים אצלנו בבית מדברים המון על הדברים שקורים כל הזמן, המציאות שלא עוצרת, ההתמודדות שלא נחה לרגע ולא נותנת מנוח.

ובאמצע, אני.
עם המבחן הגדול שמחכה לי ממש מעבר לפינה, עוד ארבע ימים ותשע שעות. והטיסה שאחריו על כל המשתמע ממנה.
היום היה שקט, לראשונה מזה ימים רבים. שקט אמיתי. שמתי לי מוזיקה במחשב וישבתי ולמדתי ארבע שעות, כמעט ברצף. ואחרי שכבר לא יכולתי יותר, שלפתי את המזוודה, והתחלתי לארוז.
כל הרכוש שלי, שעבר לפני 19 יום מירושלים למושב, שעבר ביום שלישי שעבר לחדר שבקומה העליונה, ירד שוב למטה. סידרתי פאזל מורכב של צעיפים וסוודרים רכים שעוטפים קופסאות וכלים וכל מיני פיצ'פקעס שנבחרו בקפידה לעשות את המסע אל מעבר לים כדי לייצר לנו תחושה של בית בדירה החדשה שלנו באן-ארבור. קצת ישן שיצטרף לחדש.

כולל נעליים

מזוודה אחת סגורה ומוכנה, 22 קילו ו-800 גרם. תיק נוסף, 100 ליטר, מחכה לעוד שקית ואקום אחת שתעזור לשפר את ניצול הנפח. 20 קילו בינתיים, אבל ישנם עוד כמה כאלו ואחרים שצריכים להיכנס אליו.

ביום חמישי, בשעה עשר בבוקר, נערך המבחן בבנייני האומה בירושלים. כבר קיבלתי הזמנה.

עד אז, יש לי יומן מלא. מחר אני נוסעת בבוקר לפתח-תקווה לסגור את חשבון הבנק שלי. משם אני ממשיכה לירושלים לפגישה אחרונה עם הגסטרואנטרולוג שלי. זה אולי ישמע מוזר, אבל זאת אחת הפרידות שהכי מעציבות אותי. משם אני נוסעת לקנות תרופות לשלושה חודשים, שיהיו לי עד שאתמקם ואמצא רופא משפחה טוב.
ביום שני בערב אני מוזמנת לארוחת ערב אצל ההורים של ריקי, לכבוד נסיעתי. בשלישי אני עולה לצפון לגנוב שעות אחרונות לפני הנסיעה עם אחותי, גיסי והאחיינים. ברביעי אני אוכלת ארוחת ערב עם ארבעה חברים מהלימודים, שחיתות לפני המאמץ הגדול. בין ארוחה לפרידה, אני גם מתכננת להמשיך ללמוד.
ובחמישי, בשעה שש וחצי בבוקר, אני קמה. בשבע וחצי נצא מהבית. מאחר וכבר החלטתי שאין שום סיכוי שאני נוהגת בעצמי למבחן, אמא שלי מסיעה אותי. אנחנו לוקחות מרווח ביטחון משוגע, אבל אנחנו רוצות להגיע עד תשע לירושלים. המבחן בעשר. יהיה לי זמן למצוא את המקום שלי, למצוא את השירותים ולחצות את הכביש לקפה ומאפה בארומה.
כבר אחרי חצות, אז אפשר לומר שהשבוע האחרון שלי בישראל כבר התחיל. זה הולך להיות שבוע עמוס. אני הולכת לישון לקראת מחר, שנפתח בשמונה בבוקר. נשימה עמוקה - ולצלול!

See you on the other side

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה