יום ראשון, 21 באוגוסט 2011

לילה

השעה אחת וחצי בלילה ואני תולה כביסה.
כיבסתי ביד שתי חולצות ושני זוגות תחתונים של אלון, השארית האחרונה של הבגדים שעדיין לא נארזו, שיכנסו מחר למזוודה ויטוסו אל מעבר לים הגדול.
ירדתי במדרגות האחוריות אל חבלי הכביסה. זה הבית שלי. כאן גדלתי. דלת הרשת שנטרקת מאחוריי, שצריך להחזיק אותה כדי שבטריקתה לא תעיר את הישנים. השער הקטן על המדרגות שנועד להרחיק כלבים וחתולים. שרשרת הפנסים של כביש מספר 1. הדקל הגבוה בחצר האחורית, עץ הפקאן הענק. האבנים הגדולות שזורחות לאור הירח. הבית עדיין סגור והמזגן דולק. בחוץ כבר נעים, אבל שריפת קיץ רחוקה שולחת את הריח שלה אלינו והוא צובע את האוויר בניחוח חריף שלא מאפשר לקחת נשימה עמוקה. חבל שסתם יסריח.
מטוס חולף בשמיים. הרבה מטוסים עוברים מעל המושב, לפני נחיתה או אחרי המראה, חולפים בפיסת השמיים בה אלון יהיה מחר בלילה, בה אהיה אני בעוד שבועיים וחצי.
שבועיים וחצי. זה הזמן שנותר עד הבחינה הגדולה. אני קוראת את המילים האלה ונחרדת. בשבוע האחרון עשיתי הכל חוץ מללמוד. מעבר הדירה וטקסי הפרידה הקטנים לא השאירו זמן ללימודים.

מוזר לי לחזור אל הבית הזה כדיירת קבועה, גם אם זמנית. הזמניות הזאת ארוכה ואני כבר לא רגילה בה. התרגלתי לחלוק את היומיום שלי עם אלון בלבד. התרגלתי לסדר יום אחר. התרגלתי לדבר עם אמא שלי בעיקר בטלפון ובמייל. ופה, זה פינוק אדיר שיש מי שמכבס ועורך קניות ומבשל ומנקה ומסדר. שיש עם מי לדבר כשאלון עסוק בכתיבת התזה או לא נמצא. אבל זה כבר לא מה שאני רגילה, וזה מוזר לי. אני יודעת להיות ילדה בבית הזה. ובתור מבוגרת, אני יודעת להיות מבקרת. אבל לא דיירת. לא גרתי כאן כבר יותר משלוש שנים. וזה מוזר.

פתאום חשבתי על זה שגרנו שנתיים בבית בירושלים.
זה הזמן הארוך ביותר שגרתי במקום אחד שהוא לא בית ההורים. גרתי פחות משנה בת"א, פחות משנה בפ"ת. ובירושלים – פחות משנתיים בדירה הראשונה ובשנייה חצי שנה בלבד, לפני שההזדמנות המופלאה של הבית האחרון נקרתה בדרכנו.
כשנולדתי סיימו ההורים שלי לבנות את הבית הזה, בו אני יושבת עכשיו, בו הם גרים עד היום. כשהייתי בת חודשים ספורים עברנו לקיבוץ בצפון וחזרנו אחרי שנים ספורות. הייתי בת שנתיים וחצי או שלוש. ומאז ההורים שלי גרים כאן. ואני גרתי כאן מאז ועד גיל 18. בזיכרונותיי, מעולם לא גרתי במקום אחר. אני מכירה את הבית הזה ואת המושב שסובב אותו כמו את כף ידי. הלכתי בשדות האלה בבוקר ובערב, קטפתי פירות מהעצים והסתתרתי במטעים. יצאתי להרפתקאות ומצאתי אוצרות חבויים. את הדרך מהכניסה למושב עד הבית אני מכירה בעיניים עצומות, כמו את הדרך מחדר השינה שלי לשירותים באמצע הלילה.
וחשבתי על זה, על ההבדל ביני ובין ההורים שלי. על כך שהם גרים כבר כמעט 27 שנים באותו הבית בעוד שאני, בת 27, הספקתי לעבור שמונה דירות בתשע שנים. כל פעם אחרי שאני עוברת לדירה חדשה ומתמקמת אני חושבת לעצמי, כמה אני שונאת לעבור דירה. וכל פעם אני נשבעת שזאת הפעם האחרונה. ואז עוברת שנה והחיים שוב מזמנים מעבר. והפעם זה מעבר כפול. או פי אחד וחצי. כי המעבר בחזרה למושב הוא רק תחנת ביניים בדרך לאן-ארבור. כל הבגדים שלי עדיין נמצאים בארגז קרטון ענק שמשמש כארון.
ולא סתם אני נשבעת תמיד שלא אעבור שוב דירה. אני לא שואבת מהאקט הנאה. כן, ברור שנהניתי לעבור על ארון הבגדים והנעליים שלי ולמסור פריטים שאני כבר לא לובשת. אבל העקירה, התנועה. אני חושבת על ההורים שלי וקולטת איזה מזל יש להם, בעיני. כי הם עשו את הדבר הזה שקוראים לו "להשתקע". הם שלחו שורשים לתוך האדמה שהבית הזה עומד עליה. למעשה, אני אחד מהשורשים הללו. הם התבססו פה, שלחו שלוחות עמוק אל תוך הרגבים. המושב הזה, הבית הזה, החצר שמקיפה אותו והנופים שנשקפים מחלונותיו, הם תבנית נוף חייהם. הרחש החרישי של כביש ירושלים-תל-אביב באמצע הלילה, כשהרוח משנה כיוון ועולה מהשדות אל הבית. הכלבים הנובחים לעומת התנים המייללים מתוך החשיכה. צווחות הסיקסקים הנבהלים העולות מתוך עובי הלילה הנח על השדות. הגבעות הצרובות שמעבר לכביש הגדול. המכולת הישנה ומגדל השמירה הישן, חורשות האורנים שבמרכז המושב. המרפאה הישנה, בית העם, המזכירות.
לאורך השנים הנוף שינה פניו. הוא דינאמי וחי. כבישים חדשים נסללו, עצים עתיקים נכרתו או הועתקו. אבל העין והלב זוכרים הכל. הם זוכרים את התמונה הקבועה שנוחתת על הרשתית, את זווית השמש, את המראה שלובשות עונות השנה המתחלפות בשדות ובעצי השדרה. וזה הביטחון הזה, שגם מחר יהיה כאן מה שהיה כאן אתמול. ההווה המתמשך של המוכר והבטוח, המובטח. ולפעמים, כשהעין משדרת ללב את התמונות מעוררות הביטחון הללו, גם הנשמה יכולה קצת לנוח.

עד עכשיו, החיים המשותפים של אלון ושלי לא היו קשורים למקום מסוים. רוב הדברים שקרו במקום זה, היו יכולים לקרות גם במקום אחר. ירושלים הייתה יכולה להיות תל-אביב. ואולי גם אן-ארבור הייתה יכולה להיות ניו-יורק או בוסטון או פרינסטון. וזה אולי קצת דטרמיניסטי לחשוב כך, אבל אני מאמינה שבתוך כל אינסוף התרחישים האפשריים, גם אם הדברים שקרו לנו היו קורים פה או שם, כך או אחרת - התוצאה הייתה אותה תוצאה. ולמרות זאת, משהו בי אומר לי שמעבר לאיזו מסה קריטית, כשנמצאים באותו המקום למשך רצף זמן ארוך, גם המקום עצמו כבר מקבל משקל בעיצוב הזיכרונות והחוויות. שפת המראות שלו מתחילה להיחקק בראי הנשמה. כי בכל שנה כשמזג האוויר מתקרר, דווקא אז קורה הדבר המסוים הזה שכבר התרגלת אליו. דווקא אז מגיעים החגים ושנת לימודים חדשה נפתחת. דווקא אז הרימונים מבשילים על העץ. ואתה לומד לחכות לו, לדבר הזה. אתה לומד לצפות להופעתו. ומתוך ההתנסויות הקבועות הללו, החוזרות על עצמן, הנפש שלך מתחילה לבנות צירופי מילים ומהם נבנים משפטים. הכל הופך לרשת סבוכה וצפופה של הקשרים שלא ניתן לנתק אותם זה מזה. לא ניתן לנתק אותם מהמקום ומהאנשים שבו, מהקולות, הריחות והמראות המוכרים, הקבועים. אולי גם זאת המשמעות של בית. מקום שבו הכל מוכר וצפוי, יציב ועקבי וידוע מראש. ואז אפשר להירגע באמת.

דווקא זמן כל כך קצר לפני שאלון ואני יוצאים למה שאולי יהיה מסע חיינו, אני מאחלת לעצמי ולו שיגיע היום בו נמצא את המקום שבו נעצור ונשהה. ולא רק המקום הרוחני, המנטאלי. כי את זה אולי כבר יש לנו, בעצם. אני מתכוונת למקום פיזי ממש, כמו זה שחלמנו עליו יחד בשיחות שניהלנו פעם. בית עם חצר ובה עצי פרי. ובתוכו החפצים שלנו שנאספו אליו לאורך השנים. הכף המעוקמת שאני תמיד מתעקשת לאכול דווקא איתה את הדייסה, הצלחת הסדוקה שהכי כיף לאכול מתוכה פירה. הסיר הקבוע של האינהלציה. הסדק בתקרה בחדר השינה שנראה אותו דבר כבר עשר שנים והמדרגה המשופשפת מרוב זוגות רגליים שעברו עליה. מקום עם נוף שאפשר למזוג לתוכו חוויות, זיכרונות ומשמעות. בית.

אבל בינתיים, עד שזה יהיה, בשנים הקרובות שודאי עוד יזמנו לנו הרבה מעברים ועזיבות, אני מאחלת לנו נסיעה טובה. שתמיד נהיה יחד, גם כשנהיה בנפרד. ושבכל מקום בו נהיה, נצליח לייצר לעצמנו פיסה של בית.
יציבות, ביטחון ושלווה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה