יום חמישי, 28 ביולי 2011

The Run For Beating The Sun

השעון המעורר מצלצל בשש בבוקר. אני משתיקה אותו ומתיישבת במיטה. משפשפת עיניים, משחזרת מידה מסוימת של התמצאות בזמן ובמקום. אני בירושלים ורציתי לקום לרוץ. יוצאת מהחדר בשקט-בשקט. נכנסת למקלחת ומחברת סביב בית החזה את החיישן של מד הדופק. בחדר השני אני לובשת את בגדי הריצה שלי. למטבח, קומקום, תה, עוגייה אחת או ופל או קערית קטנה עם קורנפלקס. נעלי ריצה, סרט לשיער, נגן, אוזניות באוזניים, מסטיק בפה וקדימה. לא לשכוח טישו בכיס אחד ומפתחות של הבית בשני. יצאנו לדרך.

אם לפני שבוע מישהו היה אומר לי שאני אקום בבוקר במיוחד כדי לצאת לרוץ, הייתי נוחרת בצחוק מלגלג. אני? מה לי ולמשוגעים לדבר, אלה שקמים לפני השמש כדי לרוץ בצינה של סוף הלילה?!

הכל התחיל ביום שלישי לפני שבוע. ברביעי בערב היינו מוזמנים לעל האש בפארק הירקון עם כמה חברים של אלון, לקראת נסיעתנו המתקרבת. רצתי ביום שלישי בערב, אבל אז הבנתי שלא אוכל לרוץ ברביעי בערב בגלל התוכניות הצפויות. מה עושים? בלבי החלה מתרקמת תוכנית – ארוץ בבוקר. אחר-כך, נסענו לבלות את סוף השבוע אצל ההורים של אלון. בשישי בערב שוב היינו מוזמנים לעל האש, הפעם אצל הדודים. מה גם שכדי לרוץ בלב עמק בית-שאן באמצע יולי בלי להפוך לשלולית, צריך לחכות שהשעה תהיה אחת עשרה וחצי בלילה לפחות וגם זה לא תמיד מבטיח מזג אוויר נעים. המסקנה הייתה ברורה – אצטרך לקום לרוץ בשישי בבוקר. התעוררתי בעשרה לשש בבוקר ובשש ורבע כבר יצאתי. רצתי שעה וחזרתי הביתה לפני שהשמש תתחיל להכות בסגנון בית-שאני אמיתי.
השבוע החולף המשיך את רצף הריצות בבוקר מכורח הנסיבות. ביום שני נסעתי שוב צפונה, הפעם כדי לבלות כמה ימים אצל אחותי. שם הריצה בערב פחות נוחה מפני שזאת שעת ארוחת הערב, המקלחות וההשכבה, שלושה טקסים בהם אני רוצה לנכוח. לפיכך, אתמול בשבע בבוקר כבר נעלתי את נעלי הריצה שלי ויצאתי אל עבר המסלול הכי כמעט-מישורי שניתן למצוא בקיבוץ ההררי השוכן לגבול הצפון. המסלול המאולתר סיפק לי עשר דקות בערך לכל סיבוב וכך, אחרי כמה חזרות, היו לי חמישים דקות. בתחילת הריצה עוד התמקחתי עם עצמי, אולי ארוץ רק חצי שעה, כי מה הקטע בריצה במעגלים. בסוף, עם דיסק של ה-weepies באוזניות, המשכתי ונהניתי מכל דקה.

והבוקר שוב.
בערב אנחנו נפגשים עם חברים ובמהלך היום אני צפויה לשבת בשיעור הכנה למבחן מ-11 עד חמש אחה"צ לפחות. לפיכך, אין ברירה.
וזאת מידת המחויבות שלי להחלטה שלי מול עצמי. ומידת ההנאה שאני שואבת מהריצה, מידת ההתמכרות שלי להנאה הזו. אני מופתעת מעוצמתה ומהיקפה. מעולם לא ויתרתי על שעות שינה כדי לעסוק במשהו. משהו. הקימה הקבועה בשש בבוקר במשך ארבע השנים של התואר הייתה כפויה ובלתי נמנעת. אמנם כולם סביבי תמיד שמו לב שעשר דקות אחרי היקיצה אני כבר ערה ומוכנה לפעולה, ועדיין. בהינתן הבחירה, אני תמיד מעדיפה לקום בסביבות עשר בבוקר ולפעמים אפילו מאוחר יותר. אז מה ניה?

אני מרוצה מזה מאוד. אני נהנית לראות כמה אני מחויבת לעצמי. אני מופתעת מזה ומתענגת על זה. ההתעוררות בבוקר משווה לכל העניין תחושה טקסית. כשרצתי בערבים, הייתי מחכה כל היום לרגע בו השעון יכה שבע והרוח הירושלמית תחל לנשוב כדי שאוכל לנעול נעליים ולצאת לרוץ, אבל בכל זאת, אז הריצה הייתה חלק מהיום. עכשיו היא הטקס הפותח אותו.

אני חוזרת הביתה מהריצה, מכינה לי כוס מיץ קר-קר, מדליקה את הרדיו על 88FM, פורשת מזרון יוגה ומתיישבת מול המאוורר לשחרור ומתיחות. נכנסת להתקלח, לא לפני שכיבסתי את בגדי הריצה שלי בכביסת יד, כי אבא אמר שאם אני רוצה לשמור עליהם אני צריכה להקפיד לכבס אותם אחרי כל אימון.
אחרי המקלחת, תה מספר שתיים לצד קערית דייסה. בוקר טוב, היום נפתח, אפשר להתחיל.

את בגדי הריצה שלי תכננתי לקנות לעצמי כפרס על התמדה. החוזה ביני לביני היה שאם אתמיד בריצה חודש, אקנה לי בגדים טובים, מבד מנדף. בסופו של דבר הבגדים נרכשו כבר שלושה שבועות אחרי שפצחתי בריצות היומיות. הריצה בבגדי כותנה פשוטים הפכה בלתי נסבלת. הקיץ הלך והתקדם, החום הוסיף להתגבר ואני מצאתי את עצמי סובלת מתופעות שהשתיקה יפה להן. קניתי לי חליפת ריצה של אדידס, מיוחדת לנשים ומאז אני רצה, קלה ומאושרת.

ועוד בענייני ריצה-
בסופ"ש לפני כמעט שבועיים נסענו להורים שלי. ביקשתי מאבא שלי שיצטרף אליי לריצה כדי לתת לי הערות ותיקונים. קיבלתי אימון מקצועי אחד-על-אחד. היה תענוג. אבא שלי הוא מתנה גדולה. בחיים בכלל ובהקשר של הריצה בפרט. בכל שאלה או התלבטות שיש לי, אני מתקשרת אליו ואנחנו מדברים. הוא מרים ודוחף אותי קדימה, נותן לי זריקות עידוד ובסיס ידע רחב שמתוכו אני יכולה לבנות את הריצה בצורה חכמה ומותאמת אישית. כמה כיף לי שיש לי אותו כצוהר לעולם המדהים הזה, בו דרוש כל-כך מעט (רק זוג נעליים) ומקבלים כל כך הרבה בחזרה, תחושת סיפוק והנאה והגשמה של הפוטנציאל הגופני שלי.
השינוי באורח החיים כבר מתחיל לשאת פירות. מאחר ואין לנו משקל בבית, אני רואה אותם בעיקר בשינויים בגוף שלי. הבטן מוצקה יותר וקל לי יותר להחזיק אותה בפנים. הזרועות רזות יותר, היציבה זקופה יותר, הלחיים סמוקות יותר. בחודש וחצי מאז שהתחלתי לרוץ אני בטוחה יותר בגוף שלי ומרגישה יותר בנוח איתו ובתוכו. איזה כיף.

בסוף הריצה הבוקר עברתי ליד המכולת השכונתית, כשראיתי את המכולתניק מקפל ארגז קרטון אחד. פניתי אליו בברכת בוקר טוב ושאלתי אם אוכל לקחת את הארגז והוא השיב בחיוב. שאלתי אם יש לו עוד ארגזים, אבל הוא התנצל ואמר שכבר לקחו אותם. שאלתי אותו לאן הוא זורק ארגזים בד"כ, והוא הצביע אל עבר אחד הפחים הקרובים. ניגשתי לשם ואספתי עוד שבעה ארגזים. יש לנו סיפתח!

בשבוע שעבר ניהלנו התכתבות ערה עם סוכנת הנסיעות שלנו וביום שישי כרטסנו את הטיסות של שנינו. יש כרטיסים ולפיכך, יש תאריכים, כולל תאריך לעזיבת הבית בירושלים. שבוע לפני שאלון טס נעבור אל ההורים שלי. למחרת הטיסה של אלון, ב-23/8, מתקיים השיעור האחרון בקורס ההכנה למבחן הממשלתי. במסגרת השיעור האחרון עורכים לנו מן "בחינת מתכונת" שמנסה לדמות את תנאי המבחן כמה שיותר, באולם גדול עם משגיחים, שאלון מעורבב עם שאלות ממגוון תחומים ומספר שאלות רב. בסיום המבחן המדומה, מתכנסים ופותרים יחד את כל המבחן, מנמקים את התשובות. אחר-כך כל אחד הולך הביתה ומנצל את השבועיים עד המבחן לחיזוק נקודות תורפה ובעיקר לפתרון של שאלות, עוד שאלות ולקינוח, עוד קצת שאלות. לפני כמה חודשים התארגנו לקנייה מרוכזת של חוברת ענקית ובה 22 בחינות הסמכה משנים קודמות. בהגיע חודש אוגוסט אני מתכננת לפתור בערך בחינה אחת ליום. שיהיה לי בהצלחה עם זה...

אז ב-15/8 אנחנו מתכננים לעזוב את הבית. בסוף השבוע שלפני כן נארוז את כל החפצים שלנו וביום שני נגלוש מההר ונגיע למרכז. בינתיים אנחנו מתחילים להעביר את אוסף הדיסקים שלנו לפורמט דיגיטלי. חוץ מזה, אנחנו לא ממש עוסקים באריזה מוקדמת. אני מניחה שבהמשך נוכל לארוז את הדיסקים והספרים, חפצים וכלים שאנחנו לא משתמשים בהם על בסיס יומיומי.
אתמול, בזמן שהורדתי כביסה, הרהרתי לעצמי והלכתי לשאול את אלון – כמה מגבות ניקח איתנו? בינתיים סיכמנו שניקח את כל המגבות הטובות שלנו, אלא אם נהיה לחוצים במשקל ואז נוותר על העודפים.
החודש האחרון בשבילי הוא מאבק ברצון שלי להתחדש בארון קיץ. אני רוצה כפכפים וסנדלים וגופיות ומכנסיים קצרים. אבל אני מזכירה לעצמי חזור והזכר שבעוד פחות מחודש וחצי אני אורזת תיק ונוסעת למדינה קרה בהרבה מישראל. תוך חודשיים מהנסיעה כבר אזדקק למעיל טוב ואולי אפילו למגפיים. אז אמנם נועה קנתה לי אתמול שתי חולצות קצרות וגופייה, ובסוף השבוע קניתי מכנסי ג'ינס קצרצרים כמו שרציתי (כי די, חם, כמה אפשר?!), אבל ברוב הפעמים אני מודדת ומשאירה את הפריט בתא המדידה. נועלת סנדל ובוחנת במראה את מראהו על הרגל, אבל רגע אחרי זה אני מחזירה אותו למדף והולכת משם מבלי להביט לאחור.

לפני הנסיעה של אלון אנחנו מתכננים להקדיש סוף שבוע לפרידה מהמשפחה שלו ומחברים. לצד זאת, חשוב לנו לשמור את ציוני הפרידה בפרופורציה ולא לתת לכל העניין להפוך לפסטיבל. מאז שהזמנו את כרטיס הטיסה אנחנו דואגים להסביר לכולם שאנחנו חוזרים לביקור כבר בדצמבר ובעצם נחזור תוך שלושה חודשים, שהם זמן קצר יותר ממה שנמשכו רוב הטיולים למזרח או לדרום אמריקה של בני הדודים או האחים אחרי השחרור מהצבא, אז לא צריך להגזים. וגם יש סקייפ וטלפון ופייסבוק ומייל. אני בטוחה שעם חלק מבני המשפחה נהיה בקשר יותר תכוף מאשר התדירות הנוכחית, כשאנחנו בארץ. זה יהיה אחר, כן, אבל לא בהכרח פחות מוצלח.

באשר לי, אני טסה שבועיים וחצי אחרי אלון, בלילה של יום המבחן הממשלתי בסיעוד. אחרי המבחן אני מתכננת לנסוע לים עם חברות ולהטביע את כל המתח, לאוורר את המוח ולהרטיב את הזימים. אחרי כל הלחץ והמאמץ שיתבע ממני המבחן, אני מקווה שאישן טוב כל הדרך לניו-יורק.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה