שלום רב לך, הראשון באוגוסט.
אני מחכה לך כבר הרבה זמן שתגיע, הראשון באוגוסט, ועיני נשואות לקראתך כבר חודש או יותר. אמרתי לעצמי שכשתבוא, הראשון, תביא איתך את רוחות השינוי והעשייה, למרות שכולם יודעים שבהגיעך החום רק מתגבר והחום - אויב הרוחות הוא. ובכל זאת, קיוויתי שתגיע ותסחף אותי איתך לתוך מחול אחד אחרון, מחול שפותח את כל החלונות בלילה, מנקה את כל האבק מהמקומות שלא הגיע אליהם אור כבר שנים. מחול שיגלוש מההר ויחזיר אותי אל בית ילדותי לתקופה שיהיו בה סיכום ופרידה זמנית, לפני שאנתק למספר שעות מהקרקע.
אני לא יודעת למה בחרתי דווקא בך, הראשון באוגוסט. יכולתי, למשל, לבחור באחיך, התשיעי באוגוסט, בו מניין הימים עד המבחן והטיסה הוא חודש עגול ומדויק. אבל אולי בחרתי בך כי אתה עגול בפני עצמך, בלי קשר למי שבא לפניך או אחריך. או אולי בגלל המראה שלך, או פשטותך המזהרת. ואולי פשוט, כי אני בת-אנוש הבוחרת תבניות פשוטות באופן שרירותי, מאמצת אותן, נקשרת אליהן, מכניסה בהן יותר משמעות מזו הכרוכה בהן באופן מהותי, ולא מרפה מהן, לפעמים גם אחרי שעשו את שלהן, התיישנו והפכו חסרות שימוש.
הראשון באוגוסט, אני רוצה להגיד לך – חשבתי שתמצא אותי במצב קצת אחר. קיוויתי, בהגיעך, להגיש טיוטא ראשונה של המאמר שלי. עכשיו אני מבינה שזה כבר לא יקרה, אלא אם אעביר את היומיים הקרובים בכתיבה רצופה, תוך התעלמות מצרכי הגופניים הבסיסיים. אז החלטתי לנתק את הקשר בינך לבין המאמר. עוד אכתוב ואגיש אותו, בודאי, אל תדאג. לא ויתרתי עליו ולא אוותר. אבל הבנתי, עם התקרב הגיעך, שטעיתי לחשוב שאצליח. הבנתי שצריך להעריך מחדש את סדרי העדיפויות ולוחות הזמנים. זוהי המסקנה העיקרית המתבקשת ולכן אני מגיעה אליה ומקבלת אותה. גם את נקודת הציון הזו קשרתי אליך באופן שרירותי, אבל עכשיו אני מבינה שטעיתי כשבחרתי בך.
אבל אל תדאג, הראשון ידידי, אינני שוללת ממך את כל תפקידיך. הקשר בינך לבין הלימודים למבחן עוד ניצב איתן ואני ממשיכה לומר שמהיום בו אפגוש אותך, אגביר בהחלט את הקצב וההיקף. ויש לך גם תפקיד בכל הנוגע לאריזת הבית ועזיבת העיר.
בהקשר הזה, הראשון באוגוסט, התכוננתי לקראתך. זו כבר תקופת מה, שכאשר אני לא מצליחה להירדם, אני שוכבת במיטה ומחלקת את הבגדים, הכלים, התכשיטים שלי, לשתי ערימות. מי לשבט ומי לחסד. ואמרתי לעצמי – יבוא הראשון באוגוסט, ואתחיל להפוך את הערימות המנטאליות לערימות גשמיות. הסוודר הסגול שקניתי בעשרים שקלים כשהייתי בכיתה י"א וכבר לא נרכס עליי, קבקבי העץ עם רצועת העור הכתומה שנרכשו בספרד והתגלו כבלתי נוחים, קרם הפנים לשימוש לפני השינה שקיבלתי בהנחה בסופר פארם לפני ארבע שנים כשקניתי איפור ומעולם לא נפתח או נמרח. בקבוקים סגורים של מרכך לשיער שכבר לא אפתח, בקבוקוני אבקת תבלין שמעולם לא נפתחו אך תאריך התפוגה שלהם כבר עבר וטעם עוד אין להם - כולם יושבים ומסתכלים עליי, רוקעים ברגלם בתנועות קצובות ועצבניות, מחכים שאמסור אותם הלאה או אזרוק אותם לפח. שאתן להם מנוחה סוף כל סוף, שאשים אותם בשימוש.
ברור שהייתי לא ריאלית, הראשון באוגוסט. הרי כבר למעלה מחודשיים אני יודעת שכשתגיע נצטרך ללכת יחד לעקירת שן הבינה האחרונה שלי. אבל השתמשתי בך כנקודת ייחוס. קצת לפניך, אתחיל לאסוף ארגזים. ואחרי שנחזור מהעקירה, נארוז בהם. אבל אולי קודם, נארוז בשקיות זבל גדולות את הערימות שנידונו לשבט. ויחד, ניהנה מאיזו תחושה של הקלה סתומה. כל החפצים שרבצו ברוב משקלם על כתפינו לאורך השנים. ואולי אם קל לנו כל-כך לוותר על זה או אחר, אנחנו יצורים נעלים יותר? פחות חומריים, שזקוקים לפחות. אולי אנחנו עדיין לא לגמרי מבוגרים, שזקוקים לשתי משאיות מיטלטלות מאחוריהם ומכולה שתישלח אל מעבר לים. כמעט הכל בר-ויתור והרוב בר-תחליף.
יש לי איזו תפיסה לגבייך, הראשון באוגוסט. אני לא יודעת כמה היא מבוססת, אם כי יש לי תחושה חזקה שכן. אני מרגישה שאחרי שתבוא, הזמן יתחיל לדהור קדימה. בום-טראח-פאח ופתאום, חודש אחרי הגיעך ועזיבתך, ארים את הראש ואומר – הראשון בספטמבר, זה אתה? לאן הלך הראשון באוגוסט? המצחיק הוא, שזאת אחת הסיבות בדיוק שאני רוצה שכבר תגיע. אני מודה שלכן אני מחכה לך בציפייה כה מתוכננת ורבת כוונה. אני רוצה שתבוא ותיתן לי את חותמת ההכשר. שתסמן את קו הזינוק ותשמיע את יריית הפתיחה. שקצת תסובב לי את הראש. אני רוצה שיהיה מקובל להגביר את הקצב, לצאת מהישורת ולהתחיל לטפס בעלייה, או להידרדר במהירות מואצת בירידה. אני רוצה שזה יהיה ברור ומובן. שיהיה אפשר כבר לדבר ולהתעסק יותר. אפילו עוד יותר. לשאול מי בא איתי ומי נשאר מאחור ולדון בכך בפתיחות ובחופשיות, לעיתים מנופחות עד הגזמה, עד שתתקבל תשובה המניחה את הדעת, תשובה הגוזרת מתוכה פעולה בשטח, במציאות פיזית הסובבת אותי. אני רוצה להתחיל את הטיפוס מעלה, בדרך אל הקתרזיס של אוויר הפסגה המובטחת. מאסתי בהמתנה. אני מוכנה לצאת לדרך.
בגלל זה אני צריכה להיות מוכנה. לא אתן שיפתיעו אותי. לכן, כשתבוא לכאן, הראשון, אחכה לך ממש ליד הדלת. אל תקפוץ בבהלה כשתראה אותי, אני פשוט כבר לא יכולה לחכות. שלום ולהתראות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה