יום שלישי, 12 ביולי 2011

החומר ממנו עשויה אהבה

אני אוהבת ילדים.
חברה שלי, אמא לשלושה ילדים קטנים, אמרה לי פעם שהיא לא מוצאת את הקסם הגדול בתינוקות. שנת החיים הראשונה של הילד לא מאוד מרגשת אותה ואם היה אפשר לקבל אותם בגיל 12 חודשים, היא הייתה בוחרת באפשרות הזאת בלי להסס.
אני לא. אני אוהבת תינוקות רכים וילדים צעירים. אני אוהבת אותם קטנים-קטנים, עוד בשלב התינוקייה, שעות ספורות אחרי הלידה. אני אוהבת אותם בני שבועיים ובני חודש. שלושה חודשים וחצי שנה. בכל גיל ובכל שלב התפתחותי. אני אוהבת ילדים קטנים מאז שהייתי ילדה בעצמי וכבר בגיל 12 ידעתי שיום אחד ארצה להיות אמא לילדים משלי. אני גם בטוחה שכשיהיו לי ילדים אני אהיה אמא טבעית, אם יש כזה דבר.

וכמו שאני אוהבת ילדים, נראה שגם הם אוהבים אותי, או לפחות, שיש לי איזו השפעה עליהם.

לפני כמה שנים נולדה לבת-דודתי בתה הבכורה. היא הייתה מה שנהוג לכנות "תינוקת קשה". בוכה המון, צורחת ממש, לא ישנה כמעט, שקשה להרגיע או להרדים אותה. לא הצליחה לינוק ולא הסכימה לקחת בקבוק. התסכול היה רב.
באותה תקופה גרתי אצל סבתא שלי, באותה עיר בה התגוררו גם האם הטרייה והתינוקת. יום אחד, הבתדודה הגיעה לבקר ואני לקחתי את העוללה בזרועותיי. כעבור עשר דקות התינוקת ישנה. על הבטן, אצלי בידיים, למקצב הנדנוד שלי מצד לצד. בסלון הקטן השתררה דממה. "מה עשית?" שאלה אותי בת-הדודה והוסיפה, "את קוסמת. היא אף פעם לא נרדמת באמצע היום. ועוד בכזאת קלות!". משכתי כתפיים בביישנות חפה-מפשע. אפילו לא התכוונתי להרדים אותה.
שבוע לאחר מכן התחלתי לעבוד אצלה בתור המטפלת של הנכדודה (ע"ע, בת של בת-דודה).
קצת אחרי שאלון ואני התחלנו לצאת, חגגו יומולדת שלוש או ארבע לאחת הנכדודות שלו. זאת הייתה הפעם הראשונה שפגשתי אותה ממש, אם לא סופרים את החתונה של אחותו של אלון כמה חודשים לפני כן. אותו אחר הצהריים נגמר כשאני יושבת בסלון הבית שלהם עם כלת יום ההולדת, מקריאה לה סיפור מספר חדש שקיבלה במתנה והיא מגלה עניין רב בעגילים שלי, בזמן שכל האחרים יושבים בגינה בחוץ. שנה וקצת מאוחר יותר הסתבר שהיא לא באמת ידעה מי אני, וחשבה שאני דודה של השכן. זה לא הפריע לה להתרפק עליי ולחפש תירוצים להיות חברה שלי.
לפני שנה וקצת ההורים שלי ערכו אצלם בבית קומזיץ לרגל ל"ג בעומר. לקינוח היה מרשמלו, כמובן. אני, אלופת צליית המרשמלו על גחלים, התרכזתי בהשחמת המרשמלו שלי תוך כריעה לצד הגריל. פתאום הרגשתי יד קטנה מונחת על הכתף שלי, ושקד, בתו בת הארבע של אחד השכנים שהוזמנו, בעלת העיניים הגדולות והקול הקטן שאלה אותי מה אני עושה ואם אני יכולה ללמד אותה ולהכין לה גם.
אמנם ראיתי את שקד לפני כן, אבל היא מעולם לא דיברה איתי או הפגינה סימן כלשהו שאני קיימת מבחינתה. באותו ערב היא החליפה איתי מילה או שתיים וזהו. ואז, פתאום, כף יד שמונחת על כתף במחווה כל-כך תמימה, כל-כך כנה ואמיתית ובלתי אמצעית, כאילו רצתה לומר, "אני לא לגמרי מכירה אותך, אבל החלטתי שאת מהטובים". זאת הבעת אמון שמבטאת תחושת ביטחון בסיסית ונקייה, כאילו באותה מחווה היצור הקטן הזה אומר, "את בסדר", ועולם ומלואו נפתח בפנייך והלב מתרחב. כף היד הקטנה הזאת המיסה אותי לשלולית של רגש וכשסיפרתי לאלון על המאורע המכונן זרחתי בהתרגשות אמיתית.

האחיינית שלי, עלמה, היא בת שלוש וחצי והיא יצור מופלא. היא סקרנית ושואלת, יש לה חוש הומור. היא סלקטיבית באנשים אליהם היא נפתחת ואיתם היא משתפת פעולה.
עלמה היא האחיינית הבכורה שלי ובתור שכזאת, לבי נפתח ויוצא אליה על כל תנועה או מילה שלה. כל עפעוף עיניים וכל "דפנה" רך שיוצא מפיה. אין כמעט אדם בעולם שאני אוהבת יותר ממנה. אני מסורה לה ומכורה אליה. היא כל עולמי, גם אם אני לא מבלה איתה זמן רב מאוד בגלל מגבלות פיזיות וטכניות.
כשעלמה נולדה לא היה גבול לאושר שלי. רציתי לתת לה את כל העולם, לקטוף לה את הירח. כשהיא הייתה בת שבועיים באתי לבלות כמה ימים אצל אחותי, שסמכה עליי מספיק כדי לעזוב את עלמה איתי לבד, בפעם הראשונה שהיא עזבה אותה אי-פעם. הייתי גאה ומאושרת.
כשהקסם התבגרה קצת והתחילה לבחור בעצמה את האנשים המועדפים עליה, בכל פעם שהיא קבעה שאני אהיה זאת שאצטרף לטקס האמבטיה או אצא איתה לטיול היה קשה לי להסתיר את השמחה. היא בוחרת בי. היא מעדיפה אותי. היא אוהבת אותי בחזרה!
כשהיא פוחדת, כואבת, עצובה, עייפה והיא בוחרת לבוא ולהתרפק דווקא עליי, אני נמסה. כשהיא יושבת עליי או מבקשת שארים אותה בידיים, מכניסה אצבע לפה וממוללת את קצה השרוול שלי או משחקת לי בשיער, אני נוסקת מעלה אל פסגת העולם.
וכשהיא למדה להגיד את השם שלי, בהתחלה הברה אחת, אחר כך משהו שנשמע דומה ובסופו "דפנה" שלם ורך, הכרזתי בפה מלא – הגעתי לשיא, אני מוכנה למות עכשיו, כאן במקום. חייתי את חיי במלואם.
הילדה הזאת היא תמצית של אהבה. אהבה ללא-תנאי, אהבה לא בת-חלוף. לבי שייך לה מהרגע שנפגשנו.

זה הקסם האדיר שיש בילדים, זה הכיף הגדול.
ההתמסרות שלהם, האהבה הענקית שהם מעניקים מבלי לדעת בכלל, בלי להתכוון, בלי להחליט. והאתגר. להצליח להרדים תינוק קטן שסובל מגזים ולא מפסיק לבכות. לראות אותו ישן שליו בזרועותיך. להצליח להצחיק אותם, לסחוט מהם חיוך. להצליח לשכנע אותם לאכול משהו שלא טעמו קודם לכן. ללמד אותם שיר חדש. לשמוע אותם מבקשים "עודפּם". ולמצוא את עצמך שוקע במשחק בלי לשים לב לזמן העובר. להרגיש את לבך המתפעם נוכח הפלא הצומח לנגד עיניך. ללמוד אותם, לחזות ולנבא את ההתנהגות והתגובות שלהם. להבין מה מעניין אותם, מה עושה להם נעים, ממה הם מפחדים. להכיר אותם. לגלות שלבך יוצא אל המפגש הבא, משתוקק אל המבט, אל הידיים המושטות מעלה ומבקשות שתרים ותגונן. להיות בעלי הברית שלהם, האנשים בעולם שהם מזהים כטובים ומיטיבים.

את סוף השבוע האחרון בילינו אצל אחותי. בשבת, אחרי ארוחת הבוקר ולפני הבריכה ושאר הפעילויות, נחנו קצת מול הטלוויזיה בזמן שיותם ישן את שנת הבוקר שלו, כמו שתינוקים קטנים עושים. עלמה באה לעברי, טיפסה על הספה ונשכבה עליי, בטן אל בטן, מניחה את ראשה בחיקי. הכניסה את האצבע לפה וביד השנייה ליטפה את הזרוע שלי בהיסח הדעת. האטתי את קצב הנשימות שלי. רציתי שתישאר שם לעד. עצמתי עיניים והתמסרתי למתיקות של הרגע.

זה החומר שממנו עשויה אהבה והוא טהור וממלא ובלתי מתכלה.
אלה חיים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה