הבוקר, ממש עוד מעט, יש לנו ראיון בקונסוליה האמריקאית בנוגע לויזה שלנו לארה"ב.
אלון מועמד לקבל J1, ויזת הסטודנט שמאפשרת לבן הזוג התלוי (אני), שמקבל J2, לעבוד.
בפעם הקודמת, כשהיינו צריכים להוציא ויזת תייר, נסענו לקונסוליה בתל אביב, כי לא היינו בטוחים שמי שלא רשום בתעודת הזהות כתושב ירושלים (מערב או מזרח) או הגדה רשאי לגשת לקונסוליה בירושלים. אחרי הצעד הזה, כמה חברים אמרו לנו שאין עם זה כל בעיה. אפילו אחד העובדים בקונסוליה בת"א, בראותו הכתובת שרשמנו למשלוח הדרכונים, הביע פליאה. אז הפעם אנחנו חוסכים לעצמנו את הנסיעה, על ההתעוררות המוקדמת בבוקר. ניסע עם הקטנוע ונגיע בערך תוך רבע שעה.
בשתי הפעמים, אני הייתי אחראית לשלם את האגרה בדואר ולקבל לידי את הטופס הירוק-ורוד. בפעם הראשונה התרגשתי מאוד. בדרך חזרה מהדואר התקשרתי אל אחותי ואמרתי לה שזה כל כך מרגש. אף פעם לא הייתי בארה"ב ופיסת הנייר הקטנה שנתנו לי בדואר ייצגה עבורי צעד אל עבר החידוש, אל הלא-נודע. גם הפעם התרגשתי במעמד תשלום האגרה. הדברים הקטנים והמטופשים בגינם אני מתרגשת.
נוצר מצב, באופן טבעי, שאלון הוא זה שמטפל בכל העניינים מול האוניברסיטה ומול השלטונות האמריקאיים. הוא נאבק שעות באתר של הקונסוליה כדי להירשם ואחר כך באתר קביעת התורים לראיונות, שניהם אתרים לא יציבים שנופלים כל רגע ודורשים כניסה מחדש. אני ישבתי בצד, או עמדתי במטבח, מכינה ארוחת ערב. בגלל שאלון הוא הכוח המניע של התהליך כולו, היומיום שלו עמוס ייצוגים ממשיים של הצעד הזה שאנחנו עושים. אליי זה עובר כבדרך אגב, כמו בדיפוזיה, פשוט כי אני לצידו במהלך כל יום כזה, בו הוא מקבל עוד מייל מהאוניברסיטה ועוד מכתב בדואר. התשלום בדואר, או הארכת הדרכון שלי, או הקבלה של המעטפה עם החומרים של הויזה מהשליח של פדאקס - כולן התרומות הצנועות שלי לתהליך. אני עובדת הבמה בהצגה הזאת. ואני גאה בזה. אף אחד לא יודע להחליף את התפאורה כמוני, בלי לשרוט את הבמה או לקלף את הצבע מהסט.
מאז תחילת התהליך הגדרתי את עצמי כ"תומכת לחימה". ואני אוהבת את המקום הזה, של זאת שבכלים צנועים ושקטים עוזרת לתהליך להתממש. ראשית, בהסכמתי אליו. שנית, בסיוע על שמירת רמת מוטיבציה גבוהה גם ברגעים הקשים. שלישית, ביצירת סביבה נטולת רעשים ככל הניתן, כזו שתאפשר לאלון להתרכז במה שחשוב. בעיני, זה רק ביטוי של האהבה שלי אליו, המסירות שלי אליו, אל השאיפות שלו ואל האמצעים להגשמתן.
אני פותחת את הבוקר הזה עם קערית של דייסה. כבר כמעט שבוע שהבטן שלי לא טובה ומאתמול הגברתי את מאמצי הפיוס.
הכל התחיל מלילה אחד של שינה מחוץ לבית, על מיטה לא נוחה ועם רעשים שפעם היו מוכרים והיום הם כבר שוב זרים. אחר כך שהייה בת יומיים במקום עם אוכל שאני לא רגילה אליו, שלא אני בישלתי. תוסיפו לזה מאמץ פיזי קצת יותר מדי מוגזם ליכולותיי הנוכחיות וקיבלתם בטן כועסת.
אני מקווה שמסע הפיוס לא יארך יותר מיומיים-שלושה, אבל כבר תועדו מקרים של שבוע ויותר. בינתיים - בלי פירות ובלי ירקות (למעט בננות ומלפפונים, אולי). הרבה דייסות קלות לעיכול ואורז שבושל בהמון נוזלים לזמן ארוך. ותפוחי אדמה, ממש כמו בימים עברו.
אמא שלי סיפרה לי על טריק לטיפול בבטן סוררת. מגררים תפוח עץ בפומפיה ומניחים לו להתחמצן. אוכלים רק אחרי שהשחים מהמגע עם האוויר. מסתבר שבמרכז דוידוף בבי"ח בלינסון עשו על זה מחקר קליני וראו שזה עובד בחולים אונקולוגיים שסובלים משלשולים כתופעת לוואי לטיפולים הכימותרפיים. לא בדיוק המקרה שלי כאן, אבל אולי זה יכול לעזור איכשהו.
אם כך, אני הולכת לדבר קצת אנגלית עם פקידים קונסולאריים. אני מקווה שהפעם הזאת תהיה קלה וחלקה בדיוק כמו הפעם הקודמת. שבמהרה בימינו נאחז בידינו דרכונים עם ויזה עדכנית בתוכם. אמן סלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה