יום רביעי, 4 במאי 2011

Yoga

כשהייתי בכיתה י"א התחלתי לעשות יוגה.
אמא שלי הצטרפה אז לקבוצה בשכונת חבצלת ברחובות ובשלב מסוים הצטרפתי גם אני והיינו נוסעות יחד כל שבוע ונמתחות ונושמות וחוזרות הביתה עם גוף עייף אבל מסופק.
התקופה ההיא של התרגול הייתה בשבילי תקופה של החתמה. נירה, המורה, היא אדם מיוחד במינו. היא גמישה וקטנה כמו קופיפה, מתקפלת לתנוחות מוזרות שמעטים יכולים להגיע אליהן. ויש לה איזה מן שקט כזה שאין שני לו. כמעט אחרי כל מילה היא עושה מין צליל כזה של "אה" שהוא חלקו שאלה וחלקו המהום לאישור. ותמיד תמיד תמיד התרגול אצלה התאים לי. הקצב, ההרכב, המיקוד של כל שיעור תמיד התחבר לי לנקודה שהרגשתי שצריך לעבוד איתה ועליה.
ואז עברתי ניתוח בכיתה י"ב ואחריו נחלשתי מאוד ולא חזרתי לתרגל. סיימתי את התיכון ועברתי לת"א ושם ניסיתי שוב לתרגל. היה לי מנוי לחדר כושר שהיו בו שיעורי סטודיו. אחרי שיעור אחד של פאוור יוגה, סגנון אלים במיוחד, החלטתי שאולי זה לא בשבילי וחזרתי להליכון.
כשחזרתי לגור אצל ההורים ועבדתי בת"א שוב חזרתי לתרגל אצל נירה אבל ניתוח נוסף קטע את הרצף.
ואז בקיץ שבין שנה א' לשנה ב' של התואר הנוכחי שוב חיפשתי מקום לעשות בו יוגה. הרגשתי שאני חייבת את זה לגוף שלי אחרי תקופה ארוכה מדי של ישיבה בכיתות ונסיעות אוטובוס ארוכות. גרנו אז ברחוב הפלמ"ח והקריטריון היחיד היה הקירבה לדירה. כך הגעתי לתרגל קונדליני יוגה. אחרי השיעור הראשון הרגשתי שההחתמה של נירה קצת מתרופפת. אולי סופסוף אצליח לתרגל יוגה עם מורה אחרת בלי להרגיש שהקול שלה הוא לא הקול הנכון והמילים שלה לא המתאימות ביותר וסדר האסאנות שהיא בוחרת לא פורט לי על המיתר הנכון.
בחודש הראשון הלכתי שלוש פעמים בשבוע. התמכרתי. נהניתי מההשפעה שהייתה לתרגול על הגוף שלי ועל המחשבה שלי. הרגשתי כאילו לקחתי נשימה עמוקה. היוגה סידרה לי את מחזור העירות והשינה, את תחושת הרעב והשובע. הרגשתי שהגוף שלי הוא מיתר מתוח שרק מחכה שאפרוט עליו. נהניתי.
ואז הפסקתי ללכת. שנת הלימודים הבאה התחילה, העומס שוב התגבר. ואולי גם חלק מהקסם פג. פה ושם עוד חזרתי לשיעורים, אבל שוב לא שחזרתי את התקופה ההיא, של ההתחלה הנעימה, התחושה שהגעתי בדיוק למקום הנכון בזמן הנכון.

היום סופסוף הלכתי לשיעור ניסיון בסטודיו יוגה קרוב מאוד לבית.
הכל התחיל כשחשבתי שאולי הגיע הזמן שאעשה מנוי לחדר כושר, כדי לרדת במשקל וקצת לעצב. ואז לפני שבוע הייתי בשיעור ניסיון בחדר כושר בעיר ונזכרתי שאני בעצם לא אוהבת חדרי כושר. אני כל הזמן רק מחכה שיגמר כבר ואני אוכל לרדת מהמכשיר וללכת הביתה. בכלל מה שעניין אותי זה שיעורי הסטודיו. אבל בעצם, לא מעניין אותי בטן, עיצוב וחיטוב. וגם לא פילאטיס. בעצם... אני רוצה לעשות יוגה.
ואז נזכרתי שראיתי פרסום לסטודיו יוגה במרכז תרבות העמים. אז הלכתי. והיה לי נעים-נעים. קשה וכואב, אבל נפלא ומופלא. הגוף שלי כולו התפוקק בעבודה קשה והנאה. הזעתי. עמדתי על הראש וירדתי והתהפכתי במגוון תנוחות. על הגב, על הבטן, על הידיים, על הטוסיק. התפלאתי לראות כמה הגוף זוכר. הוא זוכר הכל, אבל הוא חלוד. וכמה שמחה הוא מפגין כשדורשים ממנו לשוב ולהיות מה שהוא ידע והיה בעבר.

תמיד אהבתי לעשות יוגה. אבל לפעמים היה לי קשה מדי עם המראה שהיא הציבה מולי. עם זה שקשה לי להיכנס לתנוחות מסוימות בגלל הבטן. עם זה שכבר בכיתה י"א היו לי מפרקי ירך זקנים מרוב דלקת מפרקים (משנית לקרוהן). שלפעמים אני מוותרת לעצמי בקלות. שאני מתלהבת מהר ומאוד בהתחלה אבל אחר כך מצטננת ופשוט מפסיקה ללכת. שבמזרון לידי יש מישהי גמישה ממני. שאני תמיד מסתכלת למזרון לידי. שאני לא יודעת להסתפק במה שהגוף שלי מצליח.
בגלל זה אהבתי את תרגול הקונדליני, שמתבצע רובו בעיניים עצומות. הוא עזר לי לברוח מההשוואה הזאת, ביני לבין האחרים שלידי. אבל אולי התבגרתי, כי היום כבר לא היה לי כל כך אכפת. דחפתי את עצמי בכל תנוחה עד לנקודה שבה מתחיל הכאב, אבל לא עניין אותי מה קורה לידי. נהניתי מההפעלה מחדש של המקומות שפעם היו טבעיים לי כל כך.
אחת הסיבות שויתרתי לעצמי על היוגה הייתה העומס. חמישה ימים בשבוע של לימודים לא אפשרו לי לתרגל. לא כי זה בלתי אפשרי. כי זה בלתי אפשרי מבחינתי. כי כשאני חוזרת הביתה בחמש וחצי אחה"צ, אין שום סיכוי שבשמונה אפרוס מזרון בסטודיו ואתרגל שעה וחצי. לא כשאני צריכה לקום למחרת בחמש וחצי בבוקר שוב.
במהלך ארבע השנים של התואר, הפנטזיה הגדולה שלי הייתה להצליח לשלב פעילות גופנית בקביעות בשגרת היומיום שלי. זאת אחת הסיבות שאני כבר רוצה כל כך לסיים את הלימודים, למרות שבטח לא היחידה או העיקרית שבהן.
ועכשיו יש שגרה חדשה. בעוד חודש בערך נגמרת שנת הלימודים. יש כאן הזדמנות. בארבעת החודשים הקרובים שעד הטיסה אני הולכת להיות פנויה יותר ממה שהייתי בשלוש וחצי השנים האחרונות. זה עניין של החלטה והתחייבות מול עצמי. תמיד יש את הרגע בו צריך לצאת מהבית לשיעור ורוצים להישאר, כי למי יש כוח לזוז. אבל צריך לזכור כמה נעים מרגישים כשיוצאים מהצד השני של השעה וחצי הזאת, שחולפת בלי שמרגישים. שהיא תמיד באורך הנכון. צריך לזכור כמה זה מסדר הכל. את המחשבה, את ההרגשה, את האור בעיניים והסומק בלחיים. את האהבה שלי לעצמי.
כי ככה זה. יוצא שדווקא האהבה הזאת היא אהבה התלויה בדבר. כשאני עושה למען עצמי, אני אוהבת את עצמי יותר. גם יותר בקלות. יוצא שכשאני אוהבת את הגוף שלי, הוא מחזיר לי אהבה.
אז אני הולכת מאוד להשתדל לעמוד בהתחייבות הזאת, שלי מולי. בעיקר כי בחודשים הקרובים יש לתרגול יוגה פוטנציאל להיות לי מפלט ואי של שפיות בתוך לחץ הולך וגובר בהכנה לבחינה הממשלתית. טוב שיש עוגנים כאלה שמכריחים לעצור הכל לרגע ולהקדיש זמן לכאן ועכשיו. ולעצמי.
. . .

הקיץ הגיע פתאום (ואיתו גם החלק השני של הפוסט הזה).
לפני פחות משבוע עוד ירד כאן גשם. בשבת היינו במושב וראינו קשת. היא הייתה הקשת המוזרה ביותר שראיתי בימי חיי. השעה כבר הייתה שעת אחר צהריים ובגלל שהשמש כבר ירדה מערבה, הקשת הייתה נמוכה רחבה ופחוסה. אבל היא הייתה יפה וצבעונית. היה אפשר להאמין שבקצהּ השני יש תיבה עמוסה מטבעות זהב.
אחרי תקופה של התרוצצויות שהתחילה קצת לפני החתונה ונמשכה דרך פסח ועד לשתי חתונות בשני ימים, זו אחר זו - סוף כל סוף חזרנו הביתה. הלכנו לקניות כמו שצריך. בישלנו ומילאנו את המקרר כמו שצריך. ואחרי שבתחילת השבוע היו לי שלושה ימי לימודים רצופים, זכר לימים עברו, התחילה להיות תחושה של חזרה לשגרה. ולו רק כדי להפר אותה שוב בנסיעה לפראג, אבל למה להיות קטנוניים.
בינתיים, סביב-סביב, הטבע רוחש פריחה. הכניסה לחצר הירושלמית הפרטית שלנו מלאה ריחות של פריחה. שיח ורד הבר של השכנים שמזמן אימץ גם אותנו חוצה את הגדר ומשיל שמיכה של עלים צהובים בהירים ועדינים על המדרגות. משמאל עומד עץ הלימון בפריחתו. מי שרק מתקרב לשער הכניסה לחצר לא יודע את נפשו מרוב ריח. הכל פורח וחי וצומח. אפילו הבית התחיל קצת לוותר על קפאונו הקבוע. אם פותחים חלון ביום חם הוא משתכנע קצת ומסכים להכניס חלק ממנו אליו פנימה. בימים האחרונים ירדתי משלוש שכבות לבוש לשתיים ואני אפילו מסתובבת יחפה. ומרכיבה פאזל בישיבה על הרצפה.
אני בטוחה שעוד אתגעגע לימי המעבר האלה כשיבואו ימי השרב של יולי-אוגוסט, אבל בינתיים הטבע שמח וגם אני איתו.

מרגישים את הנעימות?

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה