מתנות משמחות

הבוקר, כשנכנסתי לאוטו של ריקי, הטרמפ שלי ללימודים, קיבלתי מתנה.

הייתי מאוד מופתעת, כי לא ידעתי אפילו שמגיעה לי אחת וכך זאת הייתה מתנה מוצלחת ביותר – גם מתנה וגם הפתעה. לא אגזים אם אומר שזאת אחת המתנות המשמחות ביותר שקיבלתי בחיי.

משום מה, ישר הנחתי שמדובר במתנת פרידה ולא הבנתי את פשר התזמון. הרי אנחנו נוסעים רק עוד שלושה חודשים וריקי ואני נתראה עוד הרבה בזמן שנותר עד אז. אחר כך חשבתי שאולי שוב מדובר במתנת תודה קטנה על העזרה שנתתי לה בכתיבת העבודות לסיום הלימודים. אבל זה לא היה זה.

מסתבר שזאת הייתה מתנת חתונה קצת מאוחרת. בגלל שעברו כמעט חודשיים מאז החתונה לא העליתי את האפשרות הזאת על דעתי, אבל עובדה. וזאת אחת הסיבות שהמתנה הזו כל-כך משמחת. כי חודשיים אחרי, מאוד כיף להיזכר שרק לפני חודשיים התחתנו, אלון ואני. כיף להיזכר באירוע המשמח הזה, בו היינו עטופים בהמון אהבה.

סיבה נוספת להיותה של המתנה הזו משמחת ביותר, היא שזאת מתנה שעשויה כולה בעבודת יד.

עם קצת עזרה מפה ומשם, ריקי הרכיבה עבורי את אחת המתנות היפות ביותר שקיבלתי בחיי. לקבל מתנה כזאת, שכל כך הרבה מחשבה, תכנון והכנה היו משולבים ביצירתה, זה פשוט מרגש.

קיבלתי שקית נייר-ידיות שעליה הדפס שחור של נסיכות ואצילים, כמו מכתביות או "פרסים" של פעם. בתוך השקית הייתה קופסת קרטון חום מלבנית ושטוחה, שנראה שיצאה ממנה בונבוניירה או מקלדת מחשב קטנה. על הקופסא היה מודבק סרט, רקע תכלת ומעליו פס תחרה לבן. בפנים הודבקה בטנה שחורה עם דבק חם שנתנה להכל מראה מהודר. שני פמוטים מחרס בעבודת יד שהכינה נועה, חברה טובה של ריקי, אמנית בעלת ידי זהב. שניים כאלה, יחידים ומיוחדים. אין עוד שניים כאלה בכל העולם והשניים היחידים הם שלי. מחזיק לקופסת גפרורים שבלעדיו אף ערכת הדלקת נרות אינה מושלמת. תפילה לערב שבת שלא צריך להיות דתיים או שומרי מסורת כדי להתחבר אליה, מרוב שהיא מדברת במושגים אוניברסאליים של שמחה טהורה וראשונית. וברכה אחת, קצרה וצנועה שאומרת המון:

"לדפנה ואלון

אוהבים

יעקב וריקי."

המתנה הזאת מילאה אותי שמחה לאורך כל היום. נשאתי איתי את שקית הנייר לכל מקום שהלכתי והיא נטעה לי שיר בלב וחיוך על הפנים. בערב שוב חשבתי איזו מתנה מוצלחת זאת הייתה ושלחתי לריקי הודעת טקסט מלאה בתודה ואהבה. היא, בתמורה, אמרה שהיא שמחה לחשוב שבזכות זה אזכור אותה בארה"ב. אז בכל זאת, זו גם מתנת פרידה מוקדמת.

אם כבר מדברים על ארה"ב ועל חפצים יפים ומיוחדים שיבואו איתנו, הגיע הזמן לספר על הפעמוניות. גם הפעמוניות הן מתנה משמחת, אבל הפעם מדובר באחת שקניתי לעצמי.

לפני שלושה שבועות היינו בפראג. זאת הייתה הפעם הראשונה של שנינו וביום הראשון, שעת בין ערביים, חצינו את גשר קארל מכיוון העיר העתיקה אל הגדה המערבית. בקצה הגשר העמוס דוכנים וציירי קריקטורות חיכתה חנות קטנה ודחוסה, עמוסה במגוון חיות ודמויות עשויות קרמיקה.

כשהסתכלנו דרך חלון הראווה לתוך החנות הקטנה הבחנתי במגש שעליו עמדו דמויות קטנות, מלאכיות. כל אחת ניגנה בכלי נגינה אחר. לכולן היו כנפיים. אלו לא היו סתם פסלים מקרמיקה, אלא פעמונים. התאהבתי בפסלונים הקטנים, אבל לא קניתי. אלון ואני הסכמנו שאולי לא יהיה נוח לסחוב קישוטים ושטויות אחרות לחו"ל. המשכנו ללכת. אבל בימים הבאים הרעיון שהשארתי את הפעמוניות הקטנות מאחור ייסר אותי והמחשבה שאחזור לישראל בלעדיהן ציערה אותי מאוד.
ביום האחרון של הטיול חזרנו לחנות הקטנה.
בחרתי שתי פעמוניות מזל. אחת מנגנת בצ'לו (או קונטרה-בס) ולה כנפיים ירקרקות והשנייה מחללת בחליל ולה כנפיים כחולות. הן השתיים היחידות שצבע הכנפיים שלהן היה שונה מצבע השמלה וזה מה שהביא אותי לבחור דווקא בשתיהן. אחרי גיהוץ הכרטיס, כשהפעמוניות כבר נעטפו בניילון פצפצים ובנייר משי ורוד, השמחה שלי לא ידעה גבולות. העברתי את המשך היום בריחוף ומדי פעם הצצתי בשקית ואמרתי לאלון כמה אני שמחה שלא השארנו אותן מאחור. הן יהיו הקישוט הראשון בבית שלנו באן-ארבור, מלאכיות של שלום שישמרו לנו על הבית ועלינו. כי אני החלטתי.

לארוחת ערב הכנתי עוף בעגבניות לפי מתכון של סבתא ריטה. זאת אחת המנות האהובות עליי מאז התקופה בה גרתי אצלה ואני לא מכינה אותה מספיק. זה תבשיל שמכינים בסיר על הכיריים וכיף לאכול אותו עם אורז או פסטה. השלב האחרון בהכנה של העוף הוא צמצום הרוטב והסמכתו. אני בדרך כלל מדלגת על השלב הזה כי אני עצלנית, אבל היום החלטתי ללכת לפי הספר. התקשרתי לסבתא כדי לרענן את זכרוני בנוגע לשיטת ההסמכה בה היא משתמשת.
אחרי שסבתא הסבירה לי שהיא מסמיכה עם קמח ובעצם עושה מן בשמל, המשיכה השיחה המשעשעת והתגלגלה כדלהלן:

אני: "אז כמה קמח את חושבת שכדאי לשים לסיר גדול של רוטב?"

סבתא: "סיר גדול? דפי'לה, כמה עוף הכנת?"

אני: "12 שוקיים נראה לי, לא המון"

סבתא (בפליאה הולכת וגוברת): "12 שוקיים?! דפי'לה, יש לך אורחים??"

אני: "למה סבתא, 12 שוקיים זה לא כזה הרבה. חוץ מזה, אלון נשאר מחר לבד בבית כי אני באה אלייך ואני רוצה שיהיה לו מה לאכול".

סבתא: "אה! שוקיים! אני לא יודעת מה חשבתי. שוקיים... טוב, אם זה שוקיים אז זה בסדר".

כשסיימתי את השיחה התגלגלתי מצחוק והלכתי לספר לאלון על סבתא שלי, המצחיקה. כמה אני אוהבת אותה.

לחיי מתנות קטנות, אישיות ומשמחות. כאלה שאנחנו נותנים לעצמנו וכאלה שאנחנו מקבלים מאוהבים ואהובים.