ביי-ביי אן ארבור, ברוכה הבאה בוסטון

ביום שבת בצהריים עזבנו את אן ארבור במונית לכיוון שדה התעופה בדטרויט.

עוד ישבנו עם ינאי לקפה אחרון ופרידה, החזרנו לו את המפתח ועלינו שוב על הכביש לכיוון הטיסה שתיקח אותנו לבוסטון. בשדה התעופה בדטרויט ואחר כך שוב בבוסטון צחקנו קצת על עצמנו - עד אתמול בערך היינו שנינו רק באירופה ותמיד כתיירים. ועכשיו ארה"ב, עם אפשרות למעבר, למגורים. מדלגים מנמל תעופה אחד לאחר, רואים מגוון של טרמינלים ואנשים. וכאילו כדי להוכיח לנו כמה מהר יכול להתרגל האדם לדברים חדשים, התחלנו בטבעיות רבה להשוות בין שדות התעופה בהם ביקרנו. איפה היו שירותים טובים יותר, איזה בית נתיבות מציע מסעדות יותר טובות. ולמה פה האינטרנט פתוח בחינם ובאחר מצפים שנשלם. טסנו כבר בשלושה מטוסים, בשלושה גדלים שונים ולא עבר אפילו שבוע מאז שעזבנו את ישראל!

הביקור באן ארבור היה עבורי יותר תיירותי, אבל בעבור אלון זה היה ביקור אינטנסיבי שנשא בחובו משקל לא קל. הוא זה שצריך לקבל פה את ההחלטה. ואמנם התקבלנו רק למקום אחד וכאילו אין שאלה, אבל יש. ההחלטה פשוט הופכת להחלטה "מדרג שני", כמו שאלון אוהב לקרוא לה - האם בכלל לנסוע לארה"ב?

הביקור באן ארבור היה חשוב עבור שנינו, כדי שלא נחליט ללכת על זה מתוך ברירת מחדל. אנחנו באמת רוצים להרגיש שבחרנו. שנינו. ועכשיו, אחרי שכבר לכאורה היה ברור שאנחנו נוסעים, שאנחנו עושים את הצעד הגדול הזה ובוחרים בארה"ב לתקופה של הדוקטורט, פתאום נפתח שוב איזה סימן שאלה בקצה המשפט הזה וצריך לבדוק את הדברים מחדש. אז ארבעת הימים באן ארבור היו עמוסים במחשבות ותחושות. ושאלה גדולה שמרחפת כל הזמן באוויר, חלק מהזמן נאמרת במילים וחלק מהזמן נוכחת בשתיקות - האם אנחנו רואים את עצמנו גרים כאן, לומדים ועובדים כאן, מגדלים כאן את ילדינו?

אנחנו כמובן משהים את התשובה. הדברים עוד צריכים לשקוע, כל מה ששמענו וראינו צריך לעבור עיבוד נוסף. אנחנו צריכים לדבר על זה עוד קצת, להתמסר במילים וברעיונות, לחשוב, להבין.

רוב הזמן אני די בטוחה בצעד הזה. אני חושבת שהוא מציע המון לשנינו ממגוון בחינות. הוא פותח בפני שנינו אפשרות להתפתחות אישית, מקצועית, זוגית. אבל יש רגעים שבהם מתגנבים חששות ופחדים. בסגנון האופייני לי, זה קורה כשאני עייפה או מרגישה לא טוב פיזית. אז נפתח הפתח למחשבות פחות חיוביות. ואז אני לא בטוחה שנצליח. אני לא בטוחה שזה רעיון מוצלח. אבל אחרי שאני ישנה וחושבת על הדברים שוב, עוד קצת, אחרי שעובר לי כאב הבטן ולקחתי נשימה עמוקה, אני שוב חושבת שזה הצעד הנכון.

ועדיין, עם כל זה, ברור לי שזה יהיה קשה. להיות רחוקים מכולם. לגור בארץ שמתנהלת אחרת, בתרבות אחרת, בשפה אחרת. כל הדברים האלה שלא גדלנו לתוכם, שהם לא הטבע הראשוני שלנו. לחשוב בעברית ולחיות באנגלית. ייקח זמן עד שנרגיש בבית, אבל אני מקווה שיגיע הרגע שבו נרגיש בנוח, לפחות במידה שתאפשר את השקיעה בחיי היומיום.

אבל על מה אני מדברת? יש עוד זמן. דבר ראשון, רק ב-15/4 אנחנו צריכים להחזיר תשובה. ואח"כ רק בסוף אוגוסט אלון ייסע ואני אצטרף אליו בהמשך, אחרי מבחן ההסמכה הממשלתי שלי שמתקיים ב-8/9/11. וכבר אמרו לנו שגם אחרי שמחזירים תשובה, לא כולם נוסעים. שיש אנשים שכבר היו עם דירה סגורה, עם כרטיס טיסה ביד - והחליטו לא לנסוע. בינתיים אני כן מוכנה להודות שאן ארבור מצאה חן בעיני. שאני יכולה לראות את עצמי גרה שם. ובינתיים זה מספיק, זה כל מה שצריך. המחשבה הבסיסית הזאת, האמירה הזאת, הפשוטה. ואת ההמשך נראה. בהמשך.

סנאי אן-ארבורי מצוי.
אומרים שעם הזמן מפסיקים להתלהב מהם. מאחר ואני מתלהבת סדרתית, אני לא חושבת שזה יקרה לי.
הסנאים בבוסטון שונים, הם פחות חומים ויותר אפורים. והם קטנים יותר. באן ארבור הם ענקיים!
מה נותנים להם לאכול פה?

ועכשיו בוסטון. זאת עיר נהדרת.

בינתיים כבר הלכנו להחליק על הקרח וישבנו בכמה מסעדות ובתי קפה. היום אנחנו לוקחים לעצמנו קצת חופש. התעוררנו מאוחר יחסית ואנחנו נמרחים מול המחשבים, קוראים, שותים לאט את התה של הבוקר. לוקחים נשימה. בחוץ מזג האוויר די אפור ודווקא נחמד לשבת בבית ולנוח, כשבחוץ נמצאת בוסטון כולה. מאוחר יותר בטח נלך להסתובב קצת בקיימברידג'. הדירה של תומר ואורלי, החברים שאנחנו ישנים אצלם, היא פשוט מדהימה. המטבח פה משגע. וגם האנשים... איזה כיף ללכת למסעדה עם החברים הכי טובים שלנו - בבוסטון! וסתם לטייל ברחוב עם החברים הכי טובים - בבוסטון! מצד אחד זה הכי טבעי ומצד שני זה בלתי נתפס.

ולחשוב שאם נגור בארה"ב נוכל לנצל את החופשות בשביל לעלות על מטוס, לטוס שעה וחצי ולהגיע לבוסטון. זה אחד ההיבטים האדירים של הנסיעה הזאת. הקרבה המחודשת לכל מי שנמצא בחו"ל.

בכל פוסט כזה שאני כותבת אני מרגישה שמגיע הרגע שלקראת סיום בו אני צריכה לכתוב איזה סיכום, אבל לכל הפוסטים האלה יש סוף פתוח. הטיול עוד ממשיך, נותר כמעט שבוע. והעתיד מי ישורנו.