יום שבת, 12 בפברואר 2011

אז מה, נוסעים לארצות הברית?

השאלה הזאת, בוריאציות שונות, מהדהדת ברחבי הבית שלנו כבר כמה ימים. אז כן, כנראה שכן.
לפני שבוע התבשרנו במייל על קבלתו של אלון לתוכנית PhD באחת האוניברסיטאות המדורגות בעשירייה הפותחת בארה"ב. הגשנו ל-11 מקומות ועד כה קיבלנו שתי תשובות; דחייה אחת וקבלה אחת.

ההודעה על הקבלה תפסה אותנו בהפתעה. חשבנו שייקח עוד זמן, שהתשובות יתחילו להגיע רק לקראת החצי השני של פברואר. אבל עם עובדות לא מתווכחים. בטח לא כשהן מגיעות במייל. השבוע הנוכחי (שני עד שישי, עברנו לספור לפי שבוע העבודה האמריקאי) השאיר אותנו עם אפס תשובות. ציפינו לקבל השבוע לפחות עוד תשובה אחת, חיובית או שלילית. כשהמייל הנכסף בושש לבוא, אחרי אינספור רענונים של דף הפורום באתר thegradcafe, הכרזנו על השבוע כאבוד. נתכנס שנית ביום שני בשבוע הבא. בטח לא לפני שעות אחה"צ בארה"ב.

אבל לא אנחנו שנקפא על השמרים. ביום שני שעבר, אחרי שהתבשרנו על הקבלה הראשונה, אצנו-רצנו לשגרירות בתל אביב וסידרנו ויזת תייר. אמנם ידענו שנפתח סניף של הקונסוליה בירושלים, אבל לא היינו בטוחים שאנחנו יכולים לגשת אליו היות ושנינו לא רשומים כתושבי העיר. הבחור החביב בשגרירות בת"א אמר שברור שהיינו יכולים, אבל את הנעשה אין להשיב. זכינו בחצי-יום חופשי בת"א, עם זמן איכות זוגי ועוד כמה סידורים שהתברגו יופי על הדרך.

ולמה צריך ויזה כל כך מהר? ובכן, רוב האוניברסיטאות עורכות במהלך חודש מרץ משהו שנקרא Open House Weekend. זהו סוף שבוע שבמהלכו מתערבבים המועמדים עם הסטודנטים ל-PhD ועם אנשי סגל אחרים, יוצרים קשרים ומתרשמים מהאוניברסיטה ומהעיר בה היא נמצאת. למעשה, ה-Open House Weekend מבטא באופן הטוב ביותר את ההיפוך שמתרחש אחרי הקבלה לאוניברסיטה. אם עד עכשיו המועמד הוא זה שהיה צריך להוכיח שהוא ראוי להתקבל למוסד היוקרתי והנחשק, עכשיו זוהי האוניברסיטה שצריכה לשכנע את המועמד שכדאי לו לבוא ללמוד דווקא אצלה. כך הופך המועמד ממחזר למחוזר. האוניברסיטה עושה כל שביכולתה כדי להבטיח שבשעת השי"ן, בתאריך ה-15/4, אותו מועמד יגיד לה "כן".

את הנסיעה "הגדולה" אנחנו צפויים לעשות רק בסוף הקיץ. אלון ייסע כבר באוגוסט ואני אשאר בארץ כדי להיבחן בבחינת ההסמכה הממשלתית בסיעוד (אז, בעצם, אני אהיה אחות מוסמכת, "על אמת"). זה עוד יתרון של ה-Open House Weekend. לא אני או אלון ביקרנו אי פעם בארה"ב. הנסיעה המקדימה במרץ תאפשר לנו להתרגל לרעיון של המעבר ליבשת אחרת. זה צעד די גדול ודי קשה ברגע אחד או ביום אחד להבין את כל המשמעויות שלו. בגלל זה, כמו רוב הדברים בחיים, הכי טוב לפרק את זה לביסים קטנים, לתתי-משימות. כמו לסדר ויזה. ואז רק לנסוע להתרשם לכמה ימים במרץ. ואז רק להחליט לאיזו אוניברסיטה רוצים ללכת. אחרי זה רק להודיע להם ורק להתחיל בתהליך של סידור ויזת סטודנט בעזרתם. לאט-לאט.

מעבר לחששות הצפויים והברורים, כל העניין הזה ממש מרגש. מפה לשם אנחנו מתעסקים בהרשמה ובהכנות כבר חודשים רבים, אבל עד עכשיו שמרנו את רוב המחשבות לעצמנו והקפדנו להשתמש במושגים די מעורפלים, לדבר בגדול ומגבוה, לא להיכנס לפרטים. דיברנו הרבה בינינו, אבל לא פתחנו את הנושא החוצה. התמקדנו בתהליך ההגשה, בבחינות ה-GRE וה-TOEFL. כל פעם העיניים היו על השלב הבא. ואז כל הבקשות נשלחו ולא היו עוד עיסוקים שקשורים ללימודים בחו"ל. רק המתנה. היינו מאוד עסוקים ולא היה לנו אכפת להשאיר מאחורינו את התהליך המייגע לעיתים של הגשת הבקשות וההרשמה. היינו מרוצים מכך שהצלחנו לשמור על שפיות בכל התהליך, שעמדנו במתח ובעומס, במיוחד בשילוב עם אורח החיים הגם-ככה עמוס שלנו. שקענו בחזרה לתוך שפע עיסוקי היומיום האחרים. ואז פתאום הגיע המייל. אני ישנתי צהריים וכשקמתי מהשינה אלון סיפר לי שהתקבלנו.

השבוע האחרון הוא שבוע של התממשות. הכל מתחיל לקבל יותר ממשות ואפשר להתחיל לתהות בקול רם איך זה יהיה. קצת כמו גישוש בערפל, כשהתנועות של הידיים מפזרות את חלקו, מאפשרות לראות חלקים של התמונה בבירור רב יותר. טיפין-טיפין אנחנו מתחילים להפיץ את הבשורה, פותחים את השיח הפנימי כלפי חוץ. עם חברים, עם בני משפחה.

השימוש בלשון רבים אינו מקרי. את כל התהליך עברנו יחד. ההחלטה בכלל להגיש, ההבנה שזה צעד שיבטיח לשנינו עתיד טוב יותר, מקצועית ואישית. וכדי להצליח במסע הזה, הוא צריך להיות מסע משותף, כך אני מאמינה. והשימוש בלשון רבים מבטא את התפיסה הזאת, אבל גם עוזר לזכור שזה המצב. עוד חודשיים וטיפה מהיום נדע לאן אנחנו נוסעים. בינתיים אנחנו באמת מנסים להתאזר בסבלנות.

ולהתכונן למסע.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה