יום רביעי, 14 בדצמבר 2011

שתי מסרגות ופקעת של צמר

הכל התחיל ביום ראשון.
התכתבות בחלק התגובות של הפוסט האחרון התגלגלה לשיחה על ביגוד חורף לריצה. ספציפית, אני כתבתי בפוסט שקפאה לי האוזן ושהגיע הזמן לקנות סרט מחמם לאוזניים (קניתי באמאזון, תודה). נעמה כתבה לי שהיא ראתה מישהי לובשת סרט כזה בדיוק, שסרגה לעצמה מצמר מהמם. משם השיחה נמשכה לנושא הסריגה, ובעיקר - אני כותבת כמה תמיד רציתי לדעת לסרוג וכמה אני מצטערת שמעולם לא יצא לי ללמוד.

למעשה, פעם אחת, לפני כמעט שבע שנים, ניסיתי. קניתי מסרגות ושתי פקעות צמר, נחושה בדעתי לסרוג צעיף כחול כמתנת ואלנטיינ'ז למי שהיה אז חבר שלי (ואלנטיין! אני! זה היה מזמן... מאז אלון ואני נפגשנו וביססנו את מדיניות "ללא מתנות" שלנו. העולם יפה הרבה יותר). הדפסתי דף הוראות שמצאתי באינטרנט ולימד איך לעשות תפר בסיסי. לא הצלחתי. לא סתם, נכשלתי כישלון חרוץ. אחרי כמה ימים של ניסיונות, בלי יכולת להבין מה אני עושה לא נכון, המסרגות הושלכו הצידה ואני השלמתי עם הגזירה - כנראה לעולם לא אסרוג. המשכתי להסתכל על סרגניות בקנאה, בערגה. חולמת שיום אחד אהיה כמוהן, יודעת שלעולם לא.

אבל אז יוטיוב עוד לא היה מה שהוא היום.

"השיחה" עם נעמה הכניסה אותי לאמביציות. כשאלון עבר לידי, תמים ולא חושד בדבר, הודעתי לו, "החלטתי שאני הולכת ללמד את עצמי איך לסרוג". חיפוש פשוט ביוטיוב העלה אינספור סרטונים, כולל אחד בו אישה עם קול קצת מבוגר (רואים רק את הידיים) אומר שאחרי שהיא קיבלה תלונות שהסרטון הקודם שלה מהיר מדי, היא מעלה סרטון מאוד-מאוד-מ........או........ד איטי.

ביום ראשון האוטובוסים נגמרים מוקדם.
נכנסתי מהר לאתר של חברת האוטובוסים המקומית, בדקתי מתי האוטובוס הקרוב למאייר ומתי האחרון בחזרה. יש לי שלוש שעות. מספיק בשביל לנסוע, לקנות ולחזור. הזדמנות טובה גם לקנות קצת ירקות ופירות שעוד מעט נגמרים. הזדמנות טובה לשכוח לקנות מלפפונים.

נסעתי, קניתי, חזרתי.

התיישבתי מול המחשב ולמדתי איך להעלות שורה של עיניים על המסרגה (Cast On). אחרי שהעליתי שורה של 40 עיניים, כמו שהסבתא בסרטון המליצה לסורג המתחיל, הבנתי שאני בעצם לא יודעת איך להתקדם מכאן. מה השלב הבא? מזל שהסבתא אמרה שמי שתופס את הקטע יכול לצפות בסרטון הבא שלה, how to do the knit stitch (עין ימנית?). ישבתי מול המחשב והתרכזתי מאוד בסרטון, מדי פעם עוצרת ומחזירה אחורה, ממלמלת לעצמי "מה, מה, מה?!" ואומרת לה, "רגע, לאט יותר. slow down lady!". אלון ישב על הכורסא לידי וצחק לעצמו. "אתה צוחק עליי?", שאלתי אותו. הוא ענה שכן.
מאוחר יותר, כשישבתי על הכורסא האסופית שלנו (אני קוראת לה "כורסת הקריאה של אלון", אבל הוא בדיוק קם ועבר לחדר העבודה), אלון עבר בדרך חזרה מהשירותים ואמר לי שהוא מקווה שבקרוב אני אתחיל לסרוג קצת יותר מהר, כי בינתיים אני נראית קצת כמו ילדה מפגרת. מה?! זה קשה!

עברו יומיים.
אתמול בערב כבר סרגתי במהירות ראויה לציון. הטעות היחידה היא שהעליתי חמישים תפרים על המסרגה בהתחלה, אז כל שורה לקחה לי נצח. אבל זה אימון טוב. בין הסרטונים של סבתא ג'ודי יש סרטון אחד שכותרתו knit the raspberry stitch. זאת דוגמא יפייפיה ומורכבת, אז כמובן שרציתי ללמוד לעשות אותה. ברוב יהירותי ניגשתי לצפות בסרטון כבר אתמול, אלא שלשם כך צריך לדעת לעשות משהו שבאנגלית נקרא "purl stitch" (עין שמאלית?) שהוא בעצם הכיוון ההפוך ל"עין" הרגילה. בהתחלה בכלל לא הבנתי שדרוש פה תפר אחר. אחר כך הבנתי שצריך להעביר את הצמר מאחור קדימה כדי להתחיל, אבל לא הצלחתי להבין איך לעשות את זה. היום מצאתי סרטון מספיק איטי שמסביר את כל השלבים. עכשיו אני יודעת לעשות "עין" ו"עין הפוכה" - לא רק עם ביצי תרנגולת על מחבת.

הופה! תפר מתהפך :)

כמו אחרי שמשחקים משחק מחשב הרבה זמן ברצף או שמרכיבים פאזל, גם כשאני מניחה את המסרגות ופונה לעשות משהו אחר, נשארת לי על העיניים תמונת גרר של התפרים והמחשבה שלי ממשיכה להתעסק בדפוס התנועה החוזר על עצמו. איקס, לולאה, להשחיל, למשוך. 'חת, שתיים, שלוש, ארבע.
בעיה נוספת היא שמאז שהתחלתי לסרוג, זה הדבר היחיד שאני רוצה לעשות. במקום לבשל, במקום לאכול, במקום לצאת מהבית, במקום לאפות. לדוגמא, אתמול בצהריים הייתי צריכה ללכת לקבל חיסון במרפאת הסטודנטים במרכז העיר. הייתי מוכנה 45 דקות לפני הזמן. כדי לנצל את הזמן והתיישבתי לסרוג. שמתי לי שעון מעורר, שלא אשקע בפעולה ואשכח את עצמי בתוכה. כשהשעון צלצל אמרתי, "אוף! אני לא רוצה לצאת מהבית!". רוצה להישאר לסרוג. בכל רגע בו אני עושה משהו שאינו סריגה (כן, גם עכשיו) המחשבה שלי נודדת לכיוון הסריגה - מתי אסרוג שוב? עכשיו בטח תגידו שיש לי נטייה להתמכרות. קודם הריצה, עכשיו זה... לפחות אני מתעלת את זה לכיוונים חיוביים.

אז עכשיו, אחרי שהשתלטתי על שני סוגי התפרים הבסיסיים, כל שנותר לי הוא להתאמן, להתאמן, להתאמן. אחרי שאשלוט מספיק במיומנות הבסיסית, אוכל להתחיל לנסות לסרוג דוגמאות מורכבות יותר. ואז אוכל אולי להתחיל פרויקט רציני - לא רק צעיף שהוא בעצם מלבן ארווווך, אלא בגד כלשהו, כפפות, כובע לתינוק במראה וינטג'... השמיים הם הגבול.
בינתיים אני גם רוצה ללמוד ולהבין איך לתקן טעויות ולעשות בקרת נזקים - מה עושים כש"נופלת עין"? בינתיים, אם אני מגלה את הטעות באיחור, אין לי ברירה אלא לפרום את כל העבודה שעשיתי עד כה, כי אני לא מצליחה לפרום רק חלק.
לפני כמה זמן עברתי ליד מרכז האומנות של אן ארבור וראיתי מודעה ובה כתוב שבמקום מתקיימת קבוצת סריגה אחת לשבוע, פתוחה לקהל הרחב. אולי אחרי שארגיש שאני אוחזת במסרגות בביטחון מספיק, אוכל להצטרף ולסרוג בצוותא עם עוד אנשים, לקבל טיפים ולרכוש עוד ניסיון.


ביומיים האחרונים אני מאושרת.
המהירות בה השתלטתי על המיומנות החדשה מילאה אותי סיפוק והקפיצה את תחושת הערך העצמי שלי. אני מרגישה מסוגלת. אני מרגישה שאצליח בכל דבר שאחליט לעשות, לא משנה מה. וזאת התחושה הכי נעימה בעולם.
רכישת המיומנות הזאת, שחשקתי בה זמן רב כל-כך, היא גם שלב נוסף בדרך שלי להפוך להיות מי שאני חולמת להיות - אדם שמסוגל לספק את כל צרכיו הבסיסיים, תוך שימוש בכמה חומרי גלם פשוטים. כמו באפיית לחם, שאפשר לעסוק בה בכל מקום, כל עוד יש קמח, מים ומחמצת. כמו בבישול, שבעוד שישנה אפשרות להכין מאכלים מורכבים, אפשר גם להיצמד לקו פשוט ונקי, ביתי ומוכר ולהפיק מאכלים מזינים ומשביעים. אני רוצה להיות מגניבה, כזאת שאחרים מסתכלים עליה ואומרים - וואו, היא עושה כל-כך הרבה דברים יצירתיים ומיוחדים, הכל בכזאת השקעה, הלוואי שגם אני הייתי... בעצם, אני רוצה להפוך להיות אותן בחורות שתמיד קינאתי בהן.

ויש גם את התסביך הישן-נושן, שאני סוחבת איתי מאז שהפסקתי לכתוב שירים (כן, פעם, בתיכון וקצת אחרי, כתבתי שירים). תסביך? אני? כן. גם לי יש כמה. קטנים ומוסתרים, אבל הם כאן איתי תמיד.
הייתי ילדה מאוד יצירתית, המון פוטנציאל, קצת פחות מימוש. או בעצם, כן מימוש, אבל אף פעם הפוטנציאל לא נרתם במלואו לאיזה פרויקט מובנה ומסודר שנמשך על פני תקופה ארוכה. טוב, הייתי עסוקה בלהיות חולה במחלה כרונית.
ובכל זאת, בכל שנות בית הספר וגם קצת אחרי - ציירתי, פיסלתי, שרתי. עשיתי בגרות בתיאטרון. ובכלל, הייתי קצת אקסצנטרית, מהמוזרים האלה שלומדים תיאטרון ומתנהגים קצת קוקו, מתלבשים קצת מוזר ואף אחד לא מבין אותם עד הסוף. אני עדיין זוכרת איך אחד הבחורים הכי פופולאריים (ונחשקים) בשכבה ניגש אליי כמה ימים אחרי שביצעתי את המונולוג שלי לבגרות בכיתה י"א מול כל בית הספר ושאל אותי אם אני יודעת לעשות גם קומדיה. א-לו-הים (כבר אז הבנתי שהוא טיפש מאוד, כנראה).

ואז זה נפסק. אולי מזה פיטר פן חושש. הפסקתי לכתוב שירים, הפסקתי לצייר, הפסקתי לשזור בחרוזים.
אני זוכרת שהתלבטתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. בשלב כלשהו השתעשעתי במחשבה ללכת ללמוד ביולוגיה. אורי, אחי הבכור, איים עליי בצחוק, שאם אני לא עושה משהו עם היצירתיות שלי, הוא מנתק איתי את הקשר. ואז הלכתי ללמוד פסיכולוגיה. והבנתי שטעיתי ועברתי לסיעוד. והבנתי שצדקתי, הפעם (לקשר שלי ושל אורי שלום).

במהלך ארבע השנים האחרונות, הלימודים לתואר, הייתי פשוט עסוקה מדי.
בשנה ב' הצטרפתי למקהלה בירושלים ופרשתי אחרי ארבע פגישות. היה לי קשה להקדיש לכך שלוש שעות, ערב אחד בשבוע. מדי פעם קיבלתי מייל מאמא שלי, שמספר על סדנת כתיבה כאן או שיעור ציור פתוח שם. אבל לא היה לי זמן לזה וגם לא חשק. לא היה לי ראש לזה.
הסתפקתי בבישול, באפייה ולאחרונה בריצה. אמרתי לעצמי ולסובבים אותי שזאת האומנות שלי. וזה נכון, בהמון מובנים, אבל לא עד הסוף. בכל זאת, הרגשתי בחסרונו של המשהו הנוסף הזה. של יצירתיות אמיתית במשהו שכולם סביבי תופסים אותו כעיסוק פנאי, כתחביב, כאומנות.

אתמול פתאום התמלאתי בהבנה עמוקה - כמה אני חופשייה. כמו שלא הייתי שנים, כמו שאולי לא אהיה עוד לעולם, בסיומה של התקופה הזאת. אבל עכשיו, כשיש לי המון זמן ורק אני קובעת מה לעשות בזמן הזה, פתאום הכל מתעורר ואין גבולות. ופתאום כל הריכוז שאני מסוגלת לגייס, כל התשוקה והמשאבים - כולם מופנים לאפיקים שאני בוחרת בהם. בלעדית. וגם זאת התחושה הכי נעימה בעולם.

איך התחיל לי פוסט על סריגה והוא הפך לפוסט התבוננות עצמית ותסביכי נעורים?
לפחות תפסתי את זה וסובבתי אותו חזרה. שימו לב ואל נא תתבלבלו, זהו פוסט חיובי. שמח ומשמח.
טוב לי. שוב. עדיין.
פאדיחות :)

יום שני, 12 בדצמבר 2011

Secret Santa: פוסט בתמונות

לפני כמה ימים אלון סיפר לי שכמה מהחבר'ה איתם הוא לומד יזמו משחק "גמדים וענקים" לכבוד החגים המתקרבים. כאן בארץ חג המולד קוראים למשחק בהתאמה - secret Santa. כל אחד קיבל "גמד" והפרויקט הוגבל ל-10 דולר, כדי שאנשים לא ישתגעו.
ניסינו לחשוב יחד על רעיונות. חשבנו שאולי יהיה מצחיק לארגן "חבילת חנוכה" במן הפוך על הפוך, אבל לא היינו בטוחים שהבדיחה מספיק מצחיקה בפני עצמה ושנצליח להעביר אותה באמצעים המוגבלים שברשותנו. לפיכך, החלטנו לפנק את הגמדית שלנו במאפה ביתי כלשהו.
אלון קצת התבאס כשהוא גילה שהוא מגמד בחורה ולא בחור. איכשהו הוא הרגיש שלהעניק סלסלה מלאה במאפים ביתיים זה משהו שיחשב בעיני רווק שחי על טייק-אווי בתור הפינוק המושלם. ההנחה היא שבנות פחות מתלהבות ממאפים ביתיים כי הן אופות בעצמן. יחד ישבנו וחשבנו והחלטנו לעצב את המאפים בצבעי חג, כדי שלא ייצא סתם, "היי, חג מולד שמח, אפיתי לך מאפינס שאין להם קשר לכלום!"
כשנסעתי למאייר ביום ראשון שעבר אספתי מהמדפים אייסינג וניל (מוכן מראש, יש גבול לכמה שאני מוכנה להשקיע במתנה שאינה מיועדת לחבר אישי שלי). קניתי גם ערכה של צבעי מאכל (בעע) ונשיקות שוקולד של הרשי עטופות בצבעי חג מולד (אדום-ירוק-כסוף) בשביל תוספת עיצוב למתנה המוגמרת.


מצאתי ברשת מתכון פשוט לקאפקייקס וניל. אחרי שהם כבר נחו להם בשלווה בתבנית השקעים וחיכו לתנור שיתחמם, לא התאפקתי ושיבצתי במרכזו של כל אחד מהם פטל. שיהיו קצת מעניינים, מה יש?!

לפני האפייה

כשהקאפקייקס יצאו מהתנור הפטל היה מוחבא היטב בתוכם. הא-הא, המזימה שלי הצליחה! אלה קאפקייקס-הפתעה :)

מצטננים על הרשת

על הקופסא של האייסינג היה כתוב שצריך לחכות שהעוגות יתקררו לגמרי לפני שמתחילים לצפות אותן. אז חיכיתי. בינתיים הכנתי את הקופסא שבה הקאפקייקס יגורו אחרי שיהיו מוכנות. אני אוהבת להשתמש בנייר כסף כנייר עטיפה.


אחרי שהקאפקייקס התקררו לחלוטין הכנתי את הציפוי בשלושה צבעים. בגלל שהאייסינג הבסיסי הוא לבן, שני הצבעים האחרים יצאו קצת פסטליים, אבל העיקר הכוונה...


 פניתי למרוח את שכבת הבסיס -

 

אלון נקרא לצלם אותי בפעולה והגיע מיד. זאת עבודה צוות!

 

שלושה מכל צבע. אבל בתבנית היו 12 עוגות! לאן נעלמו שלוש? הטועם המלכותי התבקש לוודא שהן ראויות למאכל אדם. הוא גם טעם אחת עם אייסינג (בלעעחס). אני קיבלתי שלושה ביסים - אחד מכל עוגה קטנה.

אחרי שכבת הבסיס התחלתי לקשט. עבר הרבה זמן מאז הפעם האחרונה בה אחזתי בשקית זילוף. למרות שהייתי עייפה וקצת קווצ'ית (קיבלתי חיסון באותו יום) לא רעדו לי הידיים.

  

בתור חבר בכיר בצוות ההיגוי ורעיונאי מוכשר, אלון ייעץ לגביי השילובים בין שכבות הבסיס לקישוט שעל השכבה העליונה. הסימנים הירוקים המוזרים אמורים להיות עצי אשוח. אבל אמרתי כבר שהעיקר הכוונה, לא?

  

חיכינו עוד קצת שהאייסינג יתייצב (הוא מתקשה ומתמצק ככל שעובר הזמן) ואז העברנו את הקאפקייקס למשכנם החגיגי. עטפנו את הקופסא בצלופן, הוספנו תלתלי-סרט אדומים וצירפנו כרטיס אישי. אני כתבתי בכתב של בת ואלון צייר איש שלג וכמה פתיתים לקישוט. הייתי כבר כל כך עייפה ששאלתי את אלון שלוש פעמים איך כותבים כל מילה ועדיין היה לי נורא מוזר ש"הולידיי" זה רק עם L אחת ולמרות כל ההסברים והתחינות, לא השתכנעתי בודאות שבמילה secret אין עוד אותיות.

  

בזכות הפרויקט המשותף זכיתי לעבוד לראשונה עם אייסינג. אמנם לא הכנתי אותו בעצמי מאפס, אבל גם לזלף איתו נחשב. בעיקר זכיתי להיווכח איזה גועל נפש עתיר סוכר זה. מזל שאני לא צריכה לאכול את זה. תוך כדי הרכבת הקאפקייקס קיוויתי שהנמענת שלנו לא חולת סוכרת. במחשבה שנייה, יש סיכוי שתועפות הסוכר ששלחתי אליה באמתלת רוח החג יהיו הטריגר הראשון. חס וחלילה חס ושלום, טפוטפוטפו וחמסה חמסה.

עכשיו אני יודעת מה אמא שלי תגיד על הפוסט הזה - איך אחרי שאני עושה משהו שכזה אני עוד יכולה לטעון טענות מופרכות לגביי פוטנציאל לא ממומש כמו בפוסט על הסריגה. אמא, את צודקת!

Happy Holidays Y'all!

יום שבת, 10 בדצמבר 2011

לחם שאור מאולתר עם דוחן

לאחרונה אני מנסה לאתגר את מחמצת השאור שלי.
אחרי שכשלתי בניסיוני הראשון לאפות רק עם מחמצת, ללא תוספת שמרים מלאכותיים, הבנתי שכנראה המחמצת עוד לא התבגרה מספיק. בנוסף, לפני שבועיים אלי בא אלינו לאכול מרק. פרסתי לשלושתנו מלחם האגוזים העצום שאפיתי ואלי העיר בדרך אגב שהוא ציפה שהלחם יהיה חמוץ יותר. האמת? גם אני. לא רק הלחם הזה ספציפית אלא המחמצת עצמה. אחרי חודשיים וקצת ציפיתי שהיא תתחיל להניב לחמים חמצמצים יותר.
לפיכך, החלטתי להתחיל לאתגר את המחמצת. אם יצליח לי - תהיה לי מחמצת חזקה יותר הן מבחינת יכולותיה להתפיח לחמים והן מבחינת עושר טעמיה. אם אכשל, נו... תמיד אפשר להתחיל מחדש. הצעד הראשון בו נקטתי היה למנוע מהמחמצת אוכל למשך פרקי זמן ארוכים יותר. אחרי שגרת האכלות אחת לשבוע, פתחתי פער של עשרה ימים בין האכלה להאכלה. השינוי המשמעותי ביותר בו הבחנתי הוא שהמחמצת התחילה לייצר הרבה יותר הוץ', אותו נוזל אלכוהולי שהוא תוצר לוואי של תהליכי התסיסה, אשר מצטבר מעל פני העיסה אחת לכמה זמן. הצעד השני בו נקטתי בהאכלה היום (עבר פחות משבוע אבל היה בערך סנטימטר של הוץ' מעל פני העיסה ואיכשהו הרגשתי שהיא מבקשת רענון) היה לוותר כליל על מרכיב הקמח הלבן בהאכלה. ההאכלה היום הייתה מורכבת חלקה מקמח מלא וחלקה מקמח שיפון. טענה נפוצה היא שהאכלה בשיפון מייצרת מחמצת חמוצה יותר. אני מקווה שאכן כך.

כשהוצאתי את המחמצת מהמקרר להתאוששות, אמרתי לאלון שאני חושבת שהיום רק ארענן אותה, מבלי לאפות. לא התחשק לי. שעתיים מאוחר יותר ניגשתי למיכל, הפרשתי מהמחמצת כוס אחת הצידה, והאכלתי אותה. ואז הסתכלתי על הכוס המלאה מחמצת ואמרתי לעצמי - למה לא? כאב לי הלב פשוט לשפוך אותה לפח, למרות שכבר עשיתי זאת בעבר פעם או פעמיים. במקום לזרוק, החלטתי להתנסות. העיניים, הראש והידיים שלי כבר מכילים כולם זיכרון של היחסים הנכונים בין מחמצת-מים-קמח, היחסים שמייצרים מאפה טוב.
שפכתי לקערה שארית של קמח מלא שהייתה לי. 170 גרם. השתמשתי בקמח שיפון כדי לעגל ל-200 גרם. הוספתי לקערה את המחמצת שהפרשתי החוצה מהמיכל הגדול, המשקל הצביע על 420 גרם. ריכוז די גבוה של מחמצת. הוספתי חצי כפית של שמרים יבשים ואולי שלוש כפות של שמן זית (פחות או יותר, זה היה לפני העין). תפקידה של המחמצת כאן הוא בעיקר הטעם. אני עדיין לא סומכת עליה שתתפיח בצק. אפילו לא כשהיא נמצאת ביחס של 1:1 עם הקמח. אולי בפעם הבאה. לא יצליח? יהיה לנו מעצור לדלת. ויש קומפוסט.
התחלתי לערבב והוספתי כוס מים. אחרי שהמרכיבים התאחדו לבצק, לשתי פנימה בערך כפית מלח. אחרי עוד כמה רגעים הוספתי כף דוחן. הייתה לי שקית במקפיא שקניתי כשרק התחלתי עם המסע בדרך השאור. הרבה מתכונים המשתמשים בזרעים וגרגירים ממליצים להשרות אותם לפני הוספתם לבצק. אבא שלי, שאופה לאמא שלי לחם דגנים כבר שנים, אמר שהוא מצא שזה ממש לא הכרחי. מה גם שדוחן הוא דגן רך יחסית. הבצק המוגמר הכיל מספיק מים ולא דאגתי שמא גרגירי הדוחן יהיו כאבנים קטנות בלחם האפוי. לשתי את הבצק במשך עשר דקות. בצק המכיל שיפון נוטה להיות מאוד דביק. קימחתי במעט קמח לבן רב-תכליתי והמשכתי ללוש בחדווה.

אלון עבר בסביבה וראה אותי לשה. אמרתי לו שהחלטתי בכל זאת לאפות לחם, מפני שכאב לי הלב לזרוק את המחמצת. גיליתי לו גם שהכל מאולתר. הוא השיב, "טוב, גם ככה תכננת לזרוק את זה", משמע - יצליח או ייכשל, היינו הך. ואז הוא גם הוסיף שמפה לשם שלושת החודשים האחרונים, מאז שהגעתי לא"א והתחלתי עם השאור, היו עבורי ממש סדנת אפייה מרוכזת. צודק.
בשל הכמות הגדולה של שמרים תעשייתיים שהכנסתי לבצק, נתתי לו רק שעה אחת של התפחה לפני העריכה. בשביל בצק שאור זה ממש קצת. אבל, כאמור, היו שם המון שמרים שבאו לעזרתו של השאור. אחרי שעה מתחתי את הבצק וקיפלתי ואז ערכתי לצורת כיכר עגולה (וקטנה, בכ"ז, רק 200 גרם קמח יבש). החזרתי לקערה להתפחה נוספת. אחרי שעה וחצי נוספות חיממתי תנור ל-230 מ"צ, עם אדים. הנחתי את הכיכר על נייר אפייה בלבד. חרצתי 4 חריצים לא מאוד עמוקים בחלקה העליון. אפיתי במשך 25 דקות.  במהלך האפייה הבית נמלא כולו ריח שהזכיר בישול אסיאתי, בעיקר סויה. הייתי בטוחה שהשכן מלמעלה מכין מוקפץ, אבל לא - זה בא מהתנור. מוזר.
התקבלה כיכר שחומה להפליא, מנוקדת בגרגירי דוחן, בעלת קרום קשה ומתפצח. המרקם ספוגי מעט, אוורירי מאוד וקפיצי. בלי טעם של סויה, תודה לאל. לא מאוד חמוץ, אני מודה, אבל לפעמים הלחם הופך חמוץ יותר אחרי שהוא מצטנן עוד קצת. ואולי יהיה חמוץ בפעם הבאה. נראה לי גם שאפשר היה להוסיף יותר מלח לבצק.
הצלחתי להתאפק ולהמתין עשר דקות שלמות לפני הפריסה הראשונה. אצלי צריך לשים טיימר בשעון של התנור, אחרת אני לא מתאפקת ומעקמת את הזמן - מה ז"א לא עברו כבר עשר דקות? מה רק שלוש? עברו עשר, עברו! איפה הסכין? ממממ... חמחמחמחם!!!


פרסתי פרוסה אחת, מרחתי בחמאה מלוחה. הלכתי אל אלון היושב בחדר עבודתו וכותב נייר מסכם לאחד הקורסים שלמד הסמסטר. איזה איש זה, בחיי. אני מעריצה אותו. אני קמה ומסתובבת, רואה טלוויזיה, מבשלת, ישנה צהריים, אופה, יוצאת לרוץ וחוזרת. והוא - דבוק לכיסא, ממוסמר למחשב. יושב ברצף כבר שבע שעות, קם רק לשירותים או לחטוף איזו כרובית מהתנור. גם אני הייתי ככה, דבוקה, עד ממש לא מזמן. קשה להאמין. איפה הייתי אז וכמה אפיתי מאז ועד היום.
הכרוביתות הללו פרחו לנו במקרר אחרי הפעם האחרונה שנסעתי לקרוגר. חשבתי להכין גיבץ' (תבשיל רומני - ירקות ברוטב עגבניות), אבל אחרי שבוע רצוף של צ'ולנט מחומם הרגשתי שאני צריכה קל, לא מבושל. אז אנטיפסטי. שמנ"ז, בלסמי, מלח-פלפל. לא צריך יותר. קצת מים על התבנית בשביל אדים. שעה בתנור.

בצעתי עבור אלון ביס מהלחם-בחמאה שלי, שיטעם את היצירה החדשה. השובב הרים אליי עיניים ושאל בטון מתגרה, "תגידי, יש סיכוי שנשאר עוד סלמי?"

הצעת הגשה: אלון

בזמן ההתפחה הראשונה של הבצק יצאתי לרוץ. שבע בערב, מינוס שבע מעלות. לפני היציאה קצת התלבטתי, כרגיל. בצהריים כאב לי הראש. הלכתי לישון צהריים והתעוררתי עם אותו כאב, רק ממוקד יותר, ממוקם בחלק יותר ספציפי של הראש. שתיתי כוס ענקית של תה וכשסיימתי אמרתי לאלון שאני חושבת לצאת לרוץ אבל לא יודעת אם יש לי כוח. אלון אמר לי לצאת. "את יודעת שתמיד אין לך כוח ואז את יוצאת וחוזרת ואומרת כמה שנהנית וכמה את שמחה שיצאת. ובכלל לאחרונה את אומרת כמה מבאס אותך שהפכת לפדלאה". טוב, בסדר. אני אצא לרוץ. אבל אף פעם לא אמרתי שאני פדלאה. זה הרעיון הכללי, אבל מעולם לא השתמשתי במילה הזאת. לא בסדר מצידו של אלון שהוא צודק. רצתי כמעט ארבעים דקות. ברור שנהניתי מאוד. אמרתי לאלון שאני מוכנה להודות שהוא לא טעה.
כשנועצתי באבא שלי בנוגע לריצה בקור, אחרי שהזהיר אותי שהקור "הקיצוני" ביותר בו הוא רץ בעצמו הוא חמש מעלות (או קצת פחות), הוא הסביר לי שיש כמה אזורים שהכי סובלים מהקור, ביניהם כפות הידיים והאוזניים (אולי גם האף?). הידיים אכן ייסרו אותי רבות עד שקניתי את הכפפות המעולות איתן אני רצה עכשיו, אבל גם כשרצתי בשלוש מעלות בשבוע שעבר לא הבנתי מה העניין עם האוזניים. באמצע השבוע לקחתי איתי את הכובע של אלון והזעתי בראש. היה לי חם מדי ובאמצע הריצה הורדתי את הכובע ואז הרטוב התקרר והפך לא נעים.
היום, במינוס שבע מעלות צלזיוס, קפאו לי האוזניים. אוזן שמאל קפאה עד כאב. בישורת האחרונה לפני הבית שלחתי יד ומיששתי אותה. לא הרגשתי את המישוש. מישהו החליף לי את האוזן באחת מפלסטיק. אני צריכה לקנות סרט מחמם לאוזניים. מזל שיש אמאזון. אבל חוץ מזה? באפס מעלות וגם במינוס שבע ולמרות שבלילה שבין חמישי לשישי ירד שלג - המדרכות פנויות ועדיין אפשר לרוץ. ואפילו ליהנות מזה.


פינת הידיעות והעדכונים: אולי שמתם לב שלאחרונה שיניתי קצת את עיצוב הסרגל הצדדי-שמאלי בבלוג. הוספתי קישורים מהירים לרשומות פופולאריות וכן תצוגה של תגובות אחרונות בבלוג. אתם כמובן מוזמנים להגיב! בנוסף, הוספתי תוויות לכל הפוסטים וכעת ניתן לנווט בבלוג גם באמצעותן. לנוחותכם ולהנאתכם :)


שבוע טוב לכל השושנים!

יום חמישי, 8 בדצמבר 2011

המסע להסמכה אמריקנית בסיעוד: פרק א'

כשרק התבשרנו שאלון התקבל לאוניברסיטת מישיגן, נותר לי עוד סמסטר שלם להשלמת התואר. ובכל זאת, התחלתי לחפש מידע על תהליך ההסמכה אותו אצטרך לעבור כשאגיע לארה"ב, אחרי שאקבל את ההסמכה הישראלית. בשיטוטי הרבים ברחבי הרשת ליקטתי פיסות מידע וניסיתי להרכיב מהן תמונת מציאות קוהרנטית. די מהר הבנתי שאין מקום אחד בו אמצא את כל המידע שאני מחפשת, מא' ועד ת'. בודאי לא בעברית. לפיכך, החלטתי ליצור סדרת פוסטים, בהם אסביר על התהליך המאפשר לאחיות שהוסמכו בישראל לעסוק במקצוע בארה"ב.

בכל פעם שתהיה התקדמות כלשהי בתהליך, אשתדל לפרסם פוסט חדש שמסכם את ההתפתחויות האחרונות. חשוב לי להדגיש שהדברים מתייחסים לניסיוני האישי בלבד. אם מישהו יוכל ללמוד מהם ולהיעזר בהם אני אשמח בכך מאוד, אבל בודאי שאין בכוונתי להציע ייעוץ פרטני, מותאם אישית.
כמו כן, חשוב להכיר בכך שהמקרה שלי הוא מיוחד. לא מדובר בהגירה למטרות עבודה עם הגשת בקשה לגרין קארד. במקרה הפרטי שלי הנסיבות מאוד ספציפיות - בעלי התקבל ללימודים במישיגן, אני בדיוק סיימתי לימודים לתואר עם תעודה וברצוני לעסוק במקצוע שרכשתי. לפיכך, הפוסטים בנושא התהליך גם לא יעסקו בסוגיות של הגירה.
אחרי הגילוי הנאות הזה, אני מקווה בכל זאת שעריכת התכנים והצגתם באופן מסודר תציע תשובות לשאלות שהטרידו אותי עוד לפני תחילת התהליך ובמהלכו. אני מקווה להצליח לשפוך אור על התהליך ועל כל שלביו, למעני ולמען אחרים.

קהל קוראיי שאינו נמנה על עמיתי למקצוע, שימו לב!
סביר להניח כי הפוסטים בסדרה זו לא יעניינו אתכם. הם מאוד טכניים ועמוסים במידע. אתם יכולים לנצל את הפוסטים האלה כדי להבין איפה אני עומדת בתהליך להשגת אישור לעסוק בסיעוד בארה"ב, אבל אני אבין מאוד אם תבחרו לדלג הלאה לפוסטים המעניינים יותר :)

שנתחיל?
עובדה: לא ניתן להתחיל בהסמכה האמריקנית מבלי שהפונה יהיה מוסמך לעסוק בסיעוד בישראל. דרוש מספר רישום פעיל במשרד הבריאות הישראלי. זאת הסיבה שאני נדרשתי להמתין שלושה חודשים עד שמשרד הבריאות הואיל בטובו להנפיק לי ולכל מי שנבחן יחד איתי באותו מועד תעודת רישום רשמית.
אם אין לכם רישיון כרגע, תחסכו לעצמכם את הזמן ואת כאב הראש ותחזרו לחפור ברזיו של התהליך רק כשאתם באמת יכולים להתחיל בו.

בהנחה שהפונה יודע לאן הוא עומד לעבור בארה"ב/כבר נמצא בארה"ב במדינה מסוימת בה הוא צפוי לגור ולעבוד, השלב הראשון בתהליך ההסמכה האמריקני (מעתה אתייחס אליו כ"תהליך" לשם הנוחות) הוא פנייה למינהל הסיעוד של המדינה הרלוונטית על מנת לברר את הדרישות שלהם להסמכה עבור אחים ואחיות שרכשו את השכלתם מחוץ לארה"ב.
אם הפונה כבר נמצא בארה"ב בשלב הבירורים המוקדמים, הכל פשוט הרבה יותר - מוצאים את פרטי הקשר של מינהל הסיעוד הרלוונטי באינטרנט, מרימים טלפון ואחרי זמן המתנה ממוצע מקבלים מענה אנושי עם תשובות לכל השאלות.
בשנים האחרונות יותר ויותר מדינות בארה"ב מאמצות את תהליך אישור ההשכלה שמציע גוף בשם CGFNS, או בשמו המלא, the Commission on Graduates for Foreign Nursing Schools. גוף זה אחראי על האישור של ההשכלה האקדמית והתעודה המקצועית שנרכשו בישראל. אם מינהל הסיעוד המקומי אכן דורש שהפונה ישלים את תהליך האישור של CGFNS, יש לרכוש את השירות המתאים מתוך מגוון השירותים שהם מציעים. במקרה הזה, התקשרתי אל CGFNS וביקשתי לדעת איזה שירות אני אמורה לקנות מהם, בתור מועמדת המעוניינת לעבוד במישיגן בסופו של התהליך.
אחרי שגוף זה מאשר שאכן הפונה למד במוסד מוכר ותוכנית הלימודים המלאה של התואר שעשה תואמת לסטנדרט האמריקני וכן כי הפונה מורשה לעסוק בסיעוד בארץ המוצא, קרי ישראל, מדווח CGFNS על ממצאיו למינהל הסיעוד שהפונה בחר בתור הנמען והפונה מקבל אישור לגשת לבחינת ההסמכה האמריקנית המקצועית, ה-NCLEX (מבטאים את זה כאן אן-קלקס. מצחיקים).

ה-CGFNS הוא גוף בלתי תלוי שלמעשה מציע את שירותיו לפונים אשר רכשו את השכלתם במוסדות זרים והמעוניינים לעסוק בסיעוד בארה"ב. גוף זה מקשר בין הפונים מרחבי העולם ובין מינהל הסיעוד האמריקני. חשוב לדעת כי לכל מדינה מינהל סיעוד משלה ולכל מינהל דרישות שונות.
בניו-יורק, יש תהליך מקוצר שכולל רק וריאציה על ה-CGFNS (מאחר ואני לא עוברת את התהליך בנ"י לא למדתי אותו לעומק). ישנן אחיות ישראליות שבוחרות לעבור את התהליך כולו בנ"י עד קבלת ההסמכה ולאחר מכן מעבירות את ההסמכה למדינה בה הן עתידות לגור ולעבוד. הדעות לגביי יעילות תהליך שכזה חלוקות. יש שאומרים כי התהליך מהיר יותר ויש האומרים כי תהליך ההעברה של הרישיון (licence by endorsement) מעכב את ההסמכה במדינת היעד. בכל אופן, אני בחרתי לעשות את הדברים "לפי הספר", בלי לנסות להתחכם.

במישיגן, אחים ואחיות מוסמכים עם תואר ראשון, אשר רכשו את השכלתם בישראל צריכים לרכוש מ-CGFNS תהליך הנקרא CES - Credentials Evaluation Service. התהליך כולל שני שירותים. הראשון, אישורו של התואר האקדמי והשני, אישורה של התעודה המקצועית (תעודת הרישום של משרד הבריאות הישראלי). כמו כן, יש לעבור בחינת רמת שליטה באנגלית (English proficiency test) מסוג Toefl או דומותיה. יש לבקש כי ציון הבחינה ידווח ל-CGFNS והם מעבירים את הדיווח למינהל הסיעוד הרלוונטי. את בחינת רמת השליטה באנגלית עשיתי בשבת שעברה. הציונים צפויים להתקבל תוך שבועיים-שלושה והם יישלחו ישירות ל-CGFNS, כפי שהם דורשים.
את הבחינה ניתן לעשות עוד בישראל, אבל חשוב לדעת שתוקף התוצאות שנתיים ואם במהלכן לא משלימים את החלק בתהליך הקשור ל-CGFNS יש לחזור ולהיבחן בשנית. לכן, עדיף לחכות ולא למהר להיבחן לפני שתחילת התהליך מול CGFNS נראית באופק.

אז מה בתכל'ס?
נרשמתי לאתר של CGFNS. פתחתי יוזר והייתי צריכה להזין את כל הפרטים שלי לפרופיל - שמות בתי הספר בהם למדתי (יסודי עד תיכון) כולל הכתובות והשנים בהן למדתי. פרטי האוניברסיטה ובית הספר לסיעוד בהם למדתי וכן פרטי הרישיון הישראלי שלי.
לאחר מכן הגעתי לשלב בו אני קונה את השירות של CGFNS. שילמתי את הסכום הנקוב (אני מעריכה כי התהליך כולו צפוי לעלות לנו כמה אלפי דולרים. גם לזה צריך להיות מוכנים) והשלמתי את הרכישה. בשלב זה הגעתי למסך ובו שני טפסים שעליי להדפיס - האחד, טופס המבקש מבית הספר את גיליון הציונים שלי וחותמת רשמית לפיה אכן למדתי באותו מוסד והשלמתי את כל חובותיי.  השני, טופס המבקש ממשרד הבריאות אישור כי אני אכן מורשית לעסוק בסיעוד בישראל. שני המוסדות מתבקשים לצרף לטופס ההצהרה העתקים נאמנים למקור של המסמכים הרלוונטיים (ביה"ס - גיליון ציונים המפרט את כל הקורסים שלמדתי במהלך התואר; משה"ב - תעודת רישום) וכן תרגום לאנגלית של אותם מסמכים.
המסמכים צריכים להישלח ישירות מהמוסד במעטפה סגורה וחתומה, ללא התיווך שלי. ז"א, לא ניתן ללכת לביה"ס, לקחת את הגליונות ולשלוח אותם ל-CGFNS עצמאית. החומרים צריכים להישלח ישירות מביה"ס ל-CGFNS. נאמר לי כי הדפסת הגליונות בביה"ס ותרגומם תעלה לי בערך 250 שקלים. ידוע לי כי מישהי שילמה עבור תרגום התעודה של משה"ב 70 שקלים אי-שם לפני שבע שנים. הניחוש שלי הוא שכיום משלמים עבור השירות קצת יותר.
התהליך מול בית הספר פשוט וקל יחסית. סיימתי את הלימודים ממש לאחרונה ולכן המזכירות עוד זוכרות אותי ושמחות לסייע לי בשירות הזה. כמו כן, משיחת טלפון מקדימה איתן נשמע שהן מכירות את התהליך וסייעו למספר בוגרים עם מילוי הטופס של CGFNS ומשלוח המעטפה אליהם.
אני צופה שההתנהלות מול משה"ב תהיה מעט יותר מסובכת. ערוצי הפנייה היחידים למינהל הסיעוד בישראל הם באמצעות פקס וכפי שצפוי לרוב ממשרדי ממשלה, לא מעניין אותם לעזור לאחות הקטנה שעברה לארה"ב ורוצה להשיג פה רישיון. הצלחתי להשיג את מספר הטלפון של המרכזייה של מנהל הסיעוד ואני מתכננת להתקשר אליהם אחרי סוף השבוע ולשאול מי אחראי על תרגום תעודות מקצועיות.
יש גברת ישראלית שעובדת כאחות בארה"ב כבר כמה שנים והיא כותבת מדי פעם בפורומים ב"תפוז" ומציעה ייעוץ לא מקצועי מנסיונה לאנשים המעוניינים לקבל הסמכה אמריקנית לעסוק בסיעוד. דיברתי איתה בטלפון ביום ד' והיא נתנה לי כמה עצות טובות, ביניהן לא לסמוך על כך שהפקסים שלי יזכו להתייחסות במינהל הסיעוד. עדיף לגשת לשם אישית. אני מתכננת לעשות זאת בביקור הקרוב שלנו בישראל. כמו כן, היא ייעצה לי לא לסמוך על דואר רגיל ולבקש כי כל המסמכים שלי ישלחו בדואר רשום, המאפשר לי מעקב אחרי התקדמות החבילה בדרך ליעדה הסופי.
באתר של CGFNS מצוין כי אחרי שהם מקבלים את כל המסמכים תהליך האשרור צפוי לארוך עשרה שבועות לכל היותר. הניסיון שלי עם אישור העבודה האמריקני מלמד שלפעמים ההערכה הזאת מוגזמת והדברים זזים הרבה יותר מהר. ניתן רק לקוות שהתהליך יתקצר בכמה שבועות.
במקביל לתהליך ב-CGFNS אתחיל גם בתהליך הפנייה למינהל הסיעוד של מישיגן (Michigan board of nursing), שכולל תשלומים נוספים (כמובן) ובדיקת רקע פלילי כולל טביעות אצבעות. אבל על כך, בפעם הבאה, אחרי שאתנסה בעצמי בחוויה ויהיה לי מה לספר.

נותר לי רק לאחל לעצמי הצלחה ולקוות כי התהליך יהיה מהיר (יחסית) ונטול כאבים.
א-מן.

יום רביעי, 7 בדצמבר 2011

Super Size Me

אתמול נסעתי עם מיכל לקוסטקו.
קוסטקו היא רשת מחסני מזון ועוד הרבה יותר, דוגמא לתרבות הצריכה האמריקנית כפי שרבים תופסים אותה - אריזות גדולות, מקררי ענק, תקרות גבוהות וערימות על ערימות של כל דבר שרק צריך, החל בקטשופ, עבור בפירות וירקות וגמור בארונות מתים (ככה באמת גומרים, לא?).
יש שם ממתקים, מלוחים, מוצרי יסוד ומוצרי חשמל. מה אין שם? לא הצלחתי למצוא משהו שאינו. אולי חרדל או מיונז באריזות בגודל "הגיוני". אפילו האספרגוס שראיתי היה super size וחבילת האוכמניות שקניתי גדולה פי ארבעה מזאת שאני קונה בסופר השכונתי. למרות, שעליי להודות שציפיתי למצוא צנצנת מיונז בגודל של פלג הגוף העליון שלי, ששוקלת חצי ממשקל גופי. במקום זה, נפחה של צנצנת המיונז הלכאורה מפלצתית בה פגשתי הוא "רק" 1.9 ליטר. פייר? התאכזבתי.

שני ליטר מיונז? הצחקתם אותי!

ועדיין, גם אם לא התרשמתי עמוקות מגודלה של צנצנת מיונז אחת, הדקות הראשונות במחסן הענק גזלו את נשימתי. הכל כאן כל-כך גדול וכל-כך הרבה. אמריקה.

אתם יודעים מה גיליתי? שאם לוחצים פה על התמונות מקבלים אותן מוגדלות. שוס!

בתחילת השבוע נסעתי לטארגט, לקנות מתנות לאחיינים. "אני לא אוהבת את טארגט", קוננתי באוזניי אלון כשחזרתי הביתה. "זאת אומרת, אני אוהבת אבל אני שונאת ללכת לשם". תמיד באיזשהו שלב אתה חוטף ורטיגו. לא זוכר מנין באת ולאן אתה הולך, רוצה לצאת אבל לא מוצא את היציאה, גם צריך לשירותים וגם צמא כמו מישהו שהולך במדבר ארבעים שנה וברור שדווקא הפעם לא הבאת איתך בקבוק מים מהבית. לא פלא שאיך שעברנו את הקופות מיכל קנתה לה בקבוק מים וגמעה אותו בשקיקה. החנויות האלה, הן גונבות את הנשמה. כן, הן מוכרות אוכל וצעצועים ובגדים וטלוויזיות בזול, אבל הן גונבות לך את הנשמה. ברררר.

 

אז היינו צריכים משהו שיחזיר לנו את הנשמה. מזל שהיו לנו סטייקים.
כשנכנסנו לקוסטקו לא יכולתי להתעלם מכתובות הענק על הקיר המרוחק שזעקו לעברי, "עוף, בקר, חזיר". אחרי קצת סמול-טוק חתרתי לעניין. "איך הבשר שלהם?", שאלתי את מיכל, משתדלת להסתיר את ההתלהבות. "ממש טוב!", היא ענתה. הכל עם חותמת של ה-USDA, הכל בזול, מבחר אדיר והכל טרי-טרי. קניתי שתי אריזות ענק של חזה עוף ופרגיות (ירכיים ללא עור וללא עצמות) ומגש קלקר אחד ועליו מסודרים בנחת 4 נתחים של top sirloin. בהתחלה התלבטתי אם לקנות או לא, אבל אז אמרתי לעצמי, מה יש, למה לא להתפנק מדי פעם?!
אם היה מדובר בהוצאה אדירה של כסף, עוד היה מקום להתלבטות. אבל במחיר של 7 דולר לפאונד, יצא ששילמתי סה"כ 23 דולר על ארבע סטייקים שמנמנים ואדמדמים. את המחיר המקביל הייתי משלמת במסעדה על סטייק בודד וזה עוד לפני השתייה, התוספת והקינוח. שווה ביותר. כשאלון חזר הביתה בערב בישרתי לו שקניתי בקוסטקו הפתעה. יש סטייקים לארוחת ערב!
זאת הפעם הראשונה שאני מכינה לבד סטייקים בבית, אז חיפשתי בגוגל "סטייק סינטה מחבת" כדי להבין מה זמן הצלייה הדרוש כדי לקבל סטייק במידת צלייה מדיום. מצאתי דף נחמד בו אלי לנדאו מסביר קצת על הכנת סטייקים. צמצמתי את זמן הצלייה מארבע וחצי דקות מכל צד לארבע, גם כי הטיימר בתנור שלנו מאפשר לכוון רק דקות עגולות וגם כי כולם יודעים שעדיף עשוי קצת פחות מאשר עשוי יותר מדי. סטייק נא אפשר להחזיר למחבת, בעוד שלא ניתן להפוך סטייק צלוי מדי לנא.
בשש בערב יצאתי לרוץ וכשחזרתי, עוד לפני המתיחות והמקלחת, עמדתי וקלפתי שלושה תפוחי אדמה. למרות שהתוכנית המקורית הייתה פירה, שיניתי את דעתי וחתכתי את התפוחים למקלות "כמו צ'יפס" והכנסתי לתנור. ליד הנחתי ראש שום שלם עם קצת שמנ"ז, עטוף בנייר כסף. יצא ממתק.
חשבתי להכין איזה רוטב פשוט אחרי שהסטייקים יסיימו את צלייתם. להוסיף כמה משיני השום הצלויות, אולי קצת בלסמי ויין. כשהסטייקים ירדו מהמחבת ידעתי שאין זמן לבזבז. הסלט והצ'יפס כבר היו על השולחן. התיישבנו לאכול, זורקים מעבר לכתף את המחשבה על רטבים מורכבים. אני בכלל מהאסכולה שגורסת כי סטייק טוב לא צריך שום דבר יותר ממלח-פלפל ומריחה קלה של שמן זית לפני הצלייה. את היתר עושה הפרה המאושרת. הטוב הוא בפשטות - חבל לקלקל. ולכן הסטייקים קיבלו מנה נדיבה של פלפל, מעט מלח ועיסוי קל בשמן זית לפני שעלו למחבת. גם פה - יצא ממתק. ועוד איזה ממתק... מעדן.
אני חושבת על זה שוב והפה שלי מתמלא מיצים של כמיהה. זה היה נפלא.
למרות שממליצים לצלות בשר על מחבת ברזל כבדה, לנו אין כזאת. יש נירוסטה ויש טפלון. בחרתי בטפלון בשל תכונות הנון-סטיק שלה. חששתי שהיות המחבת דקה יחסית עלול להביא לצלייה עודפת של הסטייק, שאולי הוא יקבל יותר מדי חום ישיר בבת אחת, אבל חששותיי התבדו. עקבתי בקנאות אחרי המלצתו של לנדאו לא לחתוך את הסטייק ולא לנעוץ בו דבר בזמן הצלייה, פן יגיר הנתח את מיציו וירד מהאש פחות עסיסי. זרקתי שני סטייקים על המחבת, כיוונתי את הטיימר לארבע דקות, פתחתי חלונות ועמדתי עם הידיים מאחוריי הגב, מחכה בנימוס לתורי. כשהשעון צפצף הפכתי את הסטייקים לצידם השני בעזרת תרווד. שכחתי לכוון את הטיימר, אז כשנזכרתי אחרי כמה רגעים כיוונתי אותו לשלוש דקות. אחרי שהטיימר צפצף הפעם השתהיתי מעט לפני שהורדתי את הסטייקים מהמחבת. יצא מושלם. שכבת השמן הדקה יצרה מעטפת פריכה מעט שהתפצפצה בפה ברגע הראשון של כל נגיסה. ואחר כך, לב הבשר שהיה יותר נא, נמס כמו חמאה. עם טעם של חטא על פשע. מפל הצבעים העיד על הדיוק של מידת הצלייה - חום כהה בחוץ, חום בהיר יותר קצת פנימה, אחר כך ורוד בהיר ועד ורוד כהה, עמוק ומבריק בחלקו הפנימי ביותר של הסטייק. התענגנו על כל ביס. אני, שאוכלת לאט ולועסת לאט יותר, שהרבה פעמים האוכל שלי מתקרר בצלחת, לא מיהרתי לשום מקום גם הפעם. לפיכך, בביס האחרון יכולתי לחלוק עם אלון עוד תובנה - בשר טוב, כשהוא עשוי טוב, הוא טעים גם חם וגם קר. אחח, כמה זמן לא אכלתי סטייק טוב שהיה עשוי כמו שצריך. במסעדות אני לא מזמינה כי באמת יקר וכואב לי בלב ובכיס. איזה כיף שאפשר להתפנק בבית במחיר שידנו משגת.
אלון, שהתברך בחשיבה קדימה וראיית הנולד, שאל אותי איפה בעצם זה קוסטקו. הסברתי קצרות וחתמתי את ההסבר בפסיקה, "לא יותר מחצי שעה נסיעה מכאן, זה בטוח". כעבור רגע אלון הגיב. "מעולה. אז כשיהיה לנו אוטו בהחלט יהיה אפשר לנסוע אחת לכמה זמן ולקנות קצת דברים שלא מתקלקלים באריזות גדולות". ואולי גם לעבור ליד מקרר הבשרים ולגרוף איזה מגש קלקר של שחיתות במחיר שווה לכל נפש. סיימנו את הארוחה שבעים ומרוצים.
ועכשיו, אחרי טבילת האש הראשונה, אני יודעת וגם בטוחה שאני יכולה להכין סטייקים בבית. על טפלון. כל מה שצריך זה מחבת גדולה, להבה חזקה, סבלנות וביטחון (לפעם הראשונה, ביטחון בניסיונם של אחרים הוכיח את עצמו).
אחרי האוכל עוד הייתי עירנית ומלאת מרץ, אבל לא עבר הרבה זמן עד שהתחלתי להרגיש את הכבדות בעפעפיים. כבר חשבתי לוותר על שטיפת הכלים בכיור, אבל משהו התעורר בי. אין לי בעיה להשאיר את הכלים המלוכלכים בכיור עכשיו, אבל יבאס אותי למצוא אותם כאן מחר בבוקר. אין הרבה כלים וזאת הזדמנות טובה להוציא מהמקרר את כל הסירים שגרים שם כבר יותר מדי, לזרוק לקומפוסט שאריות אורגניות ולפנות קצת מקום במקרר. בזכות אלון, ששטף כלים שלשום, לא הייתה לי הרבה עבודה. אלון הוא אלוף הכלים אצלנו בבית. כשאני שוטפת כלים, אני פשוט שוטפת כלים. כשאלון שוטף כלים הוא מחסל מטבח! הוא מנקה גם את הכיור ואת המסננת של הכיור, את משטח העבודה שסביבו ואת המשטח הקטן שליד המיקרו. אלון עושה דברים כמו שצריך, מתחיל במלאכה וגם גומר. אני, לעומת זאת, גומרת עם ערימת הכלים התורנית, מסתכלת על המסננת ומפטירה לעברה, "מחר" וחוזרת לשבת מול המחשב. אחרי שאלון שוטף את כל הכלים הוא עובר על הכיור בסמרטוט והכל כל-כך נקי שאני כמעט יכולה לראות את בבואתי נשקפת אליי מכיור הנירוסטה שלנו. איזו מתנה! כשמישהו מנקה כמו שצריך יום לפניך, העבודה שלך, למחרת, הרבה יותר קלה. פינוק.


ונסיים בבשורות טובות:
התינוקת בה אני צפויה להתחיל לטפל נולדה לפני שלושה ימים. אני לא יודעת כלום על מהלך הלידה, רק שהכל עבר בטוב וכן שלאם ולתינוקת שלום. מחר אני מתחילה לעבוד באופן רשמי וכבר מזמן החלטתי שאביא להם עוגת שושנים לביקור הראשון אחרי הלידה. לפיכך, אתמול בערב העמדתי סטארט לעוגת השושנים של אבא שלי. הבוקר מצאתי אותו עולה על גדות הקופסא בתוכה ערבבתי אותו. שוב טעיתי בהערכת כוחם של השמרים המקומיים. הערב אופה עוגת שמרים ענקית בתבנית חד-פעמית. אני בטוחה שהנמענים ייפלו מהרגליים וישמחו עד-מאוד. ואם יהיה לי קצת בצק אקסטרה, הבטחתי לאלון תבנית מיני-שושנים כמעשר. יהיה ריחני וטעים.
מחר צפוי לי יום עבודה שיכלול בישולים והיכרות ראשונה עם התינוקת הרכה. איזו התרגשות ואיזו שמחה! ובשבוע הבא צפויים לי שלושה-ארבעה ימי עבודה מלאים. הידד!

יום ראשון, 4 בדצמבר 2011

אפייה כמעשה אהבה

אם עד עכשיו לא השתכנעתם שאפייה היא פעולה שמתחילה, ממשיכה ונגמרת באהבה, שכל-כולה אהבה, הנה ההוכחה -


מה זה?
זה לבאוהב.
על שולחן הלישה שלי :)

אבל איך?
אחרי שבפעם הקודמת בה רציתי לאפות, רעיון לחמניות הפך לפיתות-מחבת, הפעם החלטתי לדבוק בתוכנית המקורית. המתכונים באתר "הנחתום" דורשים בצקים מקדימים ולילות שלמים של תסיסה מוקדמת. אין לי סבלנות, לא הפעם, לא עכשיו. זה לא בשבילי. גוגל עזר לי וגילה לי מתכון של אריק קייזר, כהן אפייה גדול ונערץ, שמעולם עוד לא אפיתי משהו שלו, אבל יצא לי להיתקל בשמו רבות.
נמרחתי והתמהמהתי, התכתבתי קצת עם נועה בסקייפ ושטפתי את כוס המידה שלי ונתתי לה להתייבש בנחת. ואז נועה הלכה לראות טלוויזיה ונותרתי רק אני, עייפה ומעוכה ובלי הרבה כוח לעמוד, אבל בכל זאת עם הרבה כוונה להכין את הלחמניות (ג'יאבטינות) האלה עוד היום. לצערי, נותרו לי רק 360 גרם של קמח לבן רב-תכליתי בבית, אז החלפתי 150 גרם נוספים בקמח מלא. לרוב אני לא מצטערת על דבר שכזה, אבל רציתי אוורירי ותפוח ודומה למקור. נקווה שלמרות הכובד של הקמח המלא השאור והשמרים יצליחו להפריח כמה בועות מרשימות בלב הכיכרות הקטנים.

לא מאוד התרכזתי בלישה.
בדרך כלל אני מסתכלת על הבצק. אולי אני חושבת שחלק מההשקעה וההתמסרות צריכה להתבטא בשמירה על קשר עין. הפעם הסתכלתי קדימה, קצת בוהה, המון חולמת. בהתחלה הוילון מולי היה סגור ואז שמתי לב שאני לא נושמת. איך אפשר ללוש בלי לנשום, איך אפשר לנשום עם וילון לבן אטום מול העיניים. פתחתי. נשמתי. בהיתי החוצה והרגשתי איך נעים לי ללוש את הבצק הזה. מזמן לא היה לי בצק כזה חלק ונעים ומתמסר. יותר מדי בצקים ללחמי שאור כבדים שכל תנועה בהם דורשת להשקיע את הגוף כולו. נעים.
הבצק רך יחסית ובזכות כך הצלחתי ללוש במקצב גבוה ומאוד עקבי. אלון, היושב בחדר האחר, שאל מה אני עושה. עניתי, "לשה" והוא אמר שזה נשמע כמו מכונה. קצוב-קצוב. זה שולחן הלישה החורק שלי, שקיבלנו מסמדר ויוני. הוא נאנח במרווחים קבועים. כל-כך אני אוהבת אותו ומודה לו על קיומו. כשרק הגעתי מישראל ואלון הראה לי אותו לא יכולתי לחכות לרגע שבו נעביר אותו הלאה בירושה או נוציא אותו לרחוב. הוא היה נראה לי מגושם וגמלוני, פיל לבן בבית שהמרחב בו מדוד. ואז הוא התחיל לשרת אותי בנאמנות חסרת פשרות ועכשיו אני מגלה שאני רוחשת לו חיבה אמיתית. כל הלחמים והמאפים שלנו נולדים על השולחן הזה והוא מקבל הכל באהבה של סבא זקן.  קצת מתלונן, אבל זה לא אומר שהוא אוהב פחות.
אחרי דקות ארוכות של חלום ופזילה מזדמנת לשעון שיספר לי כמה זמן עוד צריך לגלגל את הבצק, הורדתי מבט לשולחן וגיליתי שם לב. איזה קטע.


זאת תוצאה לגמרי מקרית של דפוס התנועה בו אני לשה. אני לשה באלכסונים, בצורת איקס. כדור הבצק נמצא מול הפופיק, בקו האמצע של הגוף, ובכל פעם אני מגלגלת אותו לכיוון אחד, תוך שימוש ביד הנגדית. לשה ימינה עם יד שמאל, לשה שמאלה עם יד ימין. יוצא מן פרפר. לא. יוצא לב.

שמתי את הבצק המוכן בקערה להתפחה, רחצתי ידיים וקראתי לאלון שיבוא לראות (בלי לספר לו מה).
לקחתי את המצלמה ותיעדתי. מעולם לפני-כן לא שמתי לב לכך.
מעניין אם זה קורה תמיד כשאני לשה. מעניין אם תמיד אני לשה באהבה.

אחרי שעה של תפיחה ראשונה, ניגשתי לשלב שנקרא "מתיחה וקיפול". זאת לא לישה, אלא פעולה עדינה הרבה יותר, שמטרתה להמשיך ולפתוח את רשת הגלוטן של הבצק מבלי לפנצ'ר אותו מכל האוויר שהוא הצליח לייצר בינתיים. פגשתי בצק מעט חם, קצת תפוח, מאוד נינוח. החום שהבצק מייצר בתהליך התפיחה מפליא אותי בכל פעם מחדש. זה יצור חי. זה קסם. זה פלא. אני מתרגשת עד עמקי נשמת האופה שלי.
כמעט שיכולתי לשמוע איך הוא מגרגר לי בידיים כמו חתול. רק הוצאתי אותו מהקערה וכבר הוא החל מתמתח מעצמו, נוזל כלפי מטה, מותח את עצמו. הייתי צריכה רק לקפל ולתת לו לנזול שוב. כמה קיפולים באוויר, בעדינות, כמו שמערסלים תינוק, כמו שמלטפים לחי של אהובה. קימחתי את הקערה והחזרתי אותו לערסול של עוד שעה. אחר כך נחלק לארבע, נערוך ארבע מאפים מוארכים ונכניס לתנור חם ומצפה.

וכשיש סימן מובהק וברור כל-כך לאהבה שאני משקיעה באפייה, יכול עוד להישאר ספק בכך שהולכות לצאת פה לחמניות מופלאות? הצלוחית עם שמן הזית והבלסמי כבר מחכה בציפייה.

יום חמישי, 1 בדצמבר 2011

חדשות הריצה - בחורף ובקור

אתמול כבר לא יכולתי יותר.
אחרי שהייתי ממושמעת כמו סרגל (קצת עקום) מאז יום ראשון, הייתי חייבת להתחיל להתגוון. כמה כבר יכולה הדפנה לאכול אוכל אפור ולא להשתגע? הגוף שלי, הבטן ובעיקר הנשמה שיוועו למזון חי, שהיה פעם צומח. נסעתי לקרוגר. חזרתי עם שני מגשים של חזה עוף חתוך לשניצלים דקים ובגזרת הטרי-צומח קטפתי מהמקרר שתי קופסאות של פטל אדום ואחת של פטל שחור, קופסא של אננס חתוך, מיליון בננות וצרור אחד של אספרגוס.
זכרתי שאני לא מתה על פטל שחור, אבל הייתה ערימה של ארגזים בכניסה לחנות, אז אמרתי - יאללה, ננסה. הרי בעצם פטל שחור זה מה שצומח על גדות הנחלים בארץ, לא? ואותו אני אוהבת מאוד... כשהגעתי הביתה טעמתי. לא טעים לי. כנראה שהייתי צריכה לסמוך על עצמי. כנראה שפה אני אוהבת פטל אדום. אז הערב נכנסתי לאתר של הכוהנת הגדולה, מרת'ה סטוארט, מצאתי את מבחר המתכונים שמשתמשים בפטל שחור ומחר אבחר מתוך כל האוסף אחד ואעשה בו שימוש.

לארוחת ארבע אכלתי כמעט את כל האננס (עצרתי שני ביסים אחרי שהחומציות שלו התחילה לעכל לי את הפה) וכוס של מרק סגול. ולארוחת ערב הכנתי חזה עוף עם תפו"א בתנור בלי שום ובצל. רק רוזמרין, לימון, דבש, מלח ופלפל. אה. ובלסמי, כמובן. שמתי נפשי בכפי ומילאתי קערה גדולה בחסה ופרוסות מלפפון. העזתי ואפילו זרקתי פנימה כמה אגוזי מלך קלויים. ובצד - אספרגוס בשמנ"ז ובלסמי. חסרונו של השום במנה הזאת הורגש בהחלט. אחרי האוכל הגוף שלי היה מבושם מרוב ויטמינים של טריות והיום הבטן שלי הוכיחה סופית שהיא הייתה מוכנה למעבר למזון הרבה פחות מבושל. שרדנו.
שוב התגאיתי באוזניי אלון על ההיכרות שלי עם הגוף שלי. איך אני יודעת בדיוק מה הוא צריך ומתי. איך אני מזהה את האיתותים ונותנת לו כל דבר בעיתו. ידעתי מתי לחתוך לתזונה הבסיסית יותר (ידעתי, אבל התעלמתי כמה ימים עד שבאמת יישמתי. שטויות, למה לתת למציאות לבלבל אותנו...), ידעתי מתי לחזור לתזונה מורכבת יותר.

אתמול גם הרגשתי שאני מתחילה להתחרפן מרוב חוסר פעילות. עם כל הכבוד לשלג ולמבחן של שבת, אני צריכה להזיז את עצמי. ולכן הבוקר תפסתי טרמפ על אלון כשהוא יצא מהבית, ליוויתי אותו ברכיבה עד האוניברסיטה ומשם המשכתי לחנות הריצה במרכז העיר.

וגם צילמתי את זה - הקמפוס המרכזי, יומיים אחרי השלג הראשון

כבר שבועות ארוכים אני מדברת על כפפות ריצה נורמליות. מדברת-מדברת... וממשיכה לרוץ עם כפפות המתאגרף המטופשות שלי. חצי יד מחוממת, חצי יד קופאת. החלקים המרוחקים של האצבעות שלי מתחננים לאספקת דם ברבע השעה הראשונה של הריצה, אבל למי אכפת. בסוף גם הם מתחממים.
היום נגמרו החוכמות. קניתי זוג כפפות מהאגדות. יש להן שני מצבים (כפפות הייטק); המצב המחופה שמתאים לתחילת ריצה, עד הידיים מתחממות והמצב הלא-מחופה, אליו אפשר לעבור אחרי שהגוף כבר התחמם ואספקת דם טובה מגיעה גם לפריפריה. קניתי גם מסיכת פנים שיכולה לשמש ככובע שלם, ככיסוי פה ואף או רק כמגן צוואר.

מחופה בחומר כמו של מעיל רוח
החיפוי מתקפל לכיס נסתר בגב הכפפה. שיואו, תראו! קניתי מותג!!!
מיד כשיצאתי מהחנות עטיתי את כפפותיי החדשות (עם סליחה וחרטה אל מול כפפות העור הסופר-מסוגננות שקנתי בטארגט. אני אוהבת אתכן, אבל אתן פשוט לא מספיקות כרגע). פרשתי את החיפוי מעל האצבעות ורכבתי כל הדרך בירידה עד הבית, בטמפרטורה של כ-4 מעלות בשמש. על אף הרכיבה במהירות לא-נמוכה, אף לא טיפת רוח חדרה מבעד לשכבת המגן של הכפפות. ואם זה כך ברכיבה על אופניים, זה בטוח יעבוד בריצה במהירות נמוכה בהרבה. ניצחון!

עכשיו, אחרי שהבטן חזרה אל עצמה וכבר יש כפפות כמו שצריך, אין תירוצים. יוצאים לרוץ. בימים האחרונים אפילו התחלתי להרגיש שעליתי קצת במשקל, למרות שאני יודעת שזה לא הגיוני, אפשרי או סביר. אבל התחושה הזאת פשוט ביטאה את הצמא והרעב של הגוף שלי לתנועה. אני יכולה לדמיין לעצמי את אבא שלי קורא את השורות האלה ומתענג. בין תאוות הריצה לחדוות האפייה, האיש (האהוב והנערץ) מקבל הוכחות ברורות לכך שאני בשר מבשרו. יתרה על כך, הוא יכול להתבשם בידיעה שיש לו יורשת נחושה ונלהבת. כמה נחת.

התחזית בפלאפון מראה שבחוץ שלוש מעלות. זה הכי גבוה שהעריכו שיהיה היום ועוד מעט מתחיל להחשיך. אם לא עכשיו, אימתי. התלבשתי ויצאתי רק לרגע לצלם משהו בחצר. כשנכנסתי שוב הביתה להתארגנות אחרונה בהחלט, הצטווחתי לעצמי, "מה זה הקור הזה?! מה דיברתי היום שטויות עם המוכר בחנות, להצליח לרוץ כל החורף. אני נרשמת מחר למכון כושר!". הצטווחתי-הצטווחתי, אבל בכל-זאת לקחתי חצי מסטיק לפה, אוזניות לאוזניים, עטיתי כפפות - ויצאתי לרוץ.

אני אוהבת חורף. אוהבת חורף ואוהבת שקר. כל זה, בתנאי שאני לבושה טוב. שלא נכנסים לי מי קרח לתוך הנעליים כמו שקרה בביקור שלנו במרץ, שלא קופאות לי קצות האצבעות ושהסנטר שלי לא מאיים לנשור. זה יותר מדי לבקש?
לפני כמה ימים, כשרצף הבטן ומזג האוויר הקר כלאו אותי בפנים, התחילו להתרופף אצלי ההתנגדויות. אולי בכל זאת הגיעו הזמן לחשוב על פתרונות מקורים לימי החורף הקרים. אבל אני שונאת חדרי כושר. שונאת-שונאת-שונננננאת. אני אוהבת לרוץ בחוץ, להרגיש את האוויר הטרי הקפוא, לראות את המכוניות והאנשים. להרגיש חופשייה, לא להיפך.
התוכנית שלי הייתה לנסות לרוץ לאורך החורף כולו. רוב מי ששמע עליה לא ניסה להסתיר את ההשתאות והסתכל עליי כאילו אני משוגעת. כל הפסקנות הזאת של "הרוצים בטובתי", שאומרים לי מה טוב בשבילי, היא רק מרגיזה אותי. כי אני שונאת שמחליטים עליי. שונאת שאנשים אחרים שלא ממש מכירים אותי, חושבים שהם יודעים יותר טוב ממני מה טוב בשבילי. ובעיקר מתרגזת על כך שלא מוכנים לתת לי את הזמן והמרחב לנסות בעצמי. ז"א, ברור שבסופו של דבר אני אעשה מה שבא לי (כי הבחור שאיתו התחתנתי, למשל, בעד שאני אעשה מה בראש שלי כל עוד אני לא פוגעת בעצמי), אבל אני מתקוממת על עיקום הפרצוף ונחרת הבוז, הגם אם בחדרי-חדרים, על היוהרה של זאת שבשבילה זה פה חורף ראשון, "נראה אותך מדברת בסוף ינואר, אז נראה אותך חכמה". חכו-חכו. אולי אני עוד אחזור בי, אבל לפחות זה יהיה מבוסס ראיות ולא מבוסס פחד. ובשבילי זה שווה הכל.

אני ממשיכה לחשוב שזה הכל רק עניין של הציוד הנכון, אבל אנשים אמרו לי שאני הולכת להחליק על המדרכות מכוסות הקרח בזמן שאני קופאת בקור. איך ארז היה אומר על - אז זהו... שלא!
היום ראיינתי קצת את המוכר בחנות, שסיפר לי שלמעט הימים הסוערים במיוחד הוא רץ כל החורף. מסתבר שיש מן מתקנים מיוחדים כאלה, שמלבישים על הנעליים והם משפרים את האחיזה של הרגל בשלג/קרח. בדיוק כמו שמרכיבים שלשלאות על גלגלים של כלי רכב. וזה עולה פחות משלושים דולר. הביקורות ברשת מהללות והמוכר בחנות המליץ עליהם בחום. אני עדיין לא קונה אותם, אבל לפחות התחזקתי מהעובדה שזה קיים וגורלי לא נחרץ לעסוק בסקי ליצנים בסגנון אקסטרים עד שיגיע הקיץ, או לחילופין לשבת בבית כל החורף מתוך סרבנות חדרי כושר קיצונית ולטפס על הקירות מרוב חוסר פעילות.

הפתעתי אפילו את עצמי כשבחרתי לצאת לרוץ עם מעיל הרוח שלי, אבל ההחלטה הזאת התבררה כנכונה. חששתי שאתבשל בתוכו, אבל לא. במקום היה לי חם ונעים, לפחות בחלקו העליון של הגוף. חלקים אחרים בגוף שלי צעקו עליי וניסו להבין מה בדיוק אני חושבת שאני עושה. התעלמתי מהם. 10-15 הדקות הראשונות של ריצה בקור הן הקשות ביותר. היציאה מהבית, הצעד הראשון - סיוט. וכל הזמן איזה קול קטן בראש שמבקש, "תזכירי לי למה את עושה את זה, שוב?". אחרי תשע דקות כפות הרגליים שלי היו קפואות לגמרי בנעליים. אבל המשכתי כי ידעתי שבשלב כלשהו זה מוכרח להשתפר. ואכן, אחרי 12 דקות בדיוק החום התחיל לזרום, אפילו לקצוות המרוחקים של הגוף. אצבעות הידיים והרגליים שלי נזכרו שגם הן יכולות לקבל חמצן וחום והשמחה הייתה גדולה. חבל שדווקא אז מתחילה הפנייה חזרה הביתה. בדיוק כשהתחלנו ליהנות. ההתנהגות הזאת שאני מציגה היא מפוקפקת ביותר, על גבול המשוגעת. הסברה היחידה שלי בנושא היא שאני מכורה ושמדובר בהתמכרות חשוכת-מרפא. דוקטור, תציל אותי!
יצא לי לראות עוד משוגעים כמוני, שהבינו שרסיס השמש הבודד שעוד נשאר והאוויר הנעים יחסית הם הזדמנות נדירה לצאת לעסוק בקצת פעילות Outdoor. לפחות לא הייתי לבד בטירופי.
כשהגעתי הביתה הפנים שלי כבר היו סמוקים מחום ואפילו הסנטר שלי היה מופשר למחצה. גם האוזניים לא הראו סימני מצוקה משמעותיים - אני בסדר.
הדבר הבא שאני זקוקה לו כדי להגביר את הרווחה שלי בזמן הריצה הם מכנסיים עליונים מעל הטייטץ' או טייטץ' רציניים יותר עם בטנה דמויית פליס, מפני שאיך לומר את זה בעדינות, קופא לי התחת. תרתי-משמע.

ומה יצאתי לצלם בחצר (נו, לפני שחזרתי כולי מצווחת)?
את אלה -



כן. אלה פטריות. נכון מגניבות?!
אני רוצה לצלם אותן כבר בערך שבוע וחצי, אבל כל פעם נזכרת אחרי שמחשיך ומתבאסת.
בחצר שלנו, ממש מחוץ לחלון שלידו אני יושבת רוב היום, יש גזע. עבר קצת זמן עד שהבנתי שזה רק גזע בלי צמרת, כי מהחלון רואים רק גזע ולא את כל העץ. אבל אין עץ. זה גזע מת, שבתוכו גר סנאי אחד ועליו צומחת גפנית. ועכשיו, אחרי שהגפנית כבר השירה את כל העלים וירד קצת גשם שהרטיב את המצע המצוין הזה, נבטו שם פטריות. הפטרייה שבתמונה העליונה היא בערך בגודל של הראש שלי. ענקית-נקית. ותראו איזה יופי האחרות משולבות בתוך קליפת העץ!
אחח, הטבע הזה. מדהים. אלה הדברים האלה, שגורמים לי להרגיש ברת מזל בהיותי חלק מהעולם המופלא בו אנו חיים. וסליחה על ההשתפכות והליריות המוגזמת. כנראה שהגיע הזמן שאלך לישון.

יום שלישי, 29 בנובמבר 2011

שלג ראשון באן ארבור

חיכיתי בסבלנות והנה הוא בא.



נכון, הוא עדיין חצי-קרח ובינתיים השכבה על הקרקע ממש רדודה, אבל בערוץ מזג האוויר אמרו שבין שתיים לחמש לפנות בוקר תהיה מכה רצינית. אמרו גם שצפויים להצטבר בין שניים לארבעה אינץ'.


קשה מאוד לצלם שלג בחושך, עם פלאש של מצלמה. ובלי הפלאש לא רואים כלום (אלא אם מצלמים את מנורת הרחוב). גיליתי את זה כבר בביקור שלנו כאן במרץ. אז אני מקווה שמחר בבוקר, כשאצא מהמיטה, עוד יהיה קר מספיק בחוץ כדי שלא כל כולו יימס.

אז הנה, אמרו שבשלישי הוא יתחיל וימשיך לתוך הלילה וגם קצת לרביעי בבוקר. הנה, משאלותיי התגשמו. אני יודעת שעוד יהיה כאן מספיק שלג ואולי מתישהו אני אפילו ארצה שהוא כבר יילך. אבל שלג ראשון זה משהו מיוחד. אני מתרגשת לכבודו. וכמו שאני מכירה את עצמי, שלא נמאס לי מסנאים (למרות שאמרו לי שבשלב כלשהו מפסיקים להתלהב מהם) ומזיקוקים (אפילו שעוד מעט אני בת 28) - כנראה שגם שלג ימשיך להלהיב אותי למשך עוד איזו תקופת מה.

ואני רק חושבת כמה חבל שאבא שלי, חובב מזג האוויר, ישן עכשיו בישראל בשעון שדוהר שבע שעות לפנינו. אחרת הייתי יכולה לדווח לו בלייב והוא היה גם מתלהב איתי :)

שלג שמח לכולם!


. . .

ועדכון בוקר
בבוקר השלג עדיין פה, אבל השמש כבר יצאה.
רואים את הכיוון בו השלג ירד - צד אחד של עמוד החשמל בחוץ מכוסה כולו בשלג (מצפון לדרום), הצד השני שלו חשוף ובצבע טבעי.

יא רבי, איזה שמיים!


המדרגות התמלאו מחדש במהלך הלילה (כולל שטיחון הכניסה הרטוב שסתם קפא) והפעם היה זה אלון שהשאיר טביעותיו, עם המגפיים האוסטרליים המעולים שלו. צריך לזכור לקנות עוד גרביים טובות לקראת החורף שבפתח.

Redback

וזאת אותה החצר האחורית של אתמול בלילה, הפעם באור מלא. ואפילו קצת שמש.







ושני מבטים מהמרפסת הקדמית. רק ממנה, כי אני בכפכפים ופליס ולא מתכוונת לאלף את הרגליים שלי עכשיו לעמידות לקור.



אתמול גיליתי מהו ספורט החורף המקומי. זה היה בזמן שיצאתי למרפסת הקדמית לראות שהשלג לא התחרט ושהוא עדיין יורד (ירד, ירד). ראיתי בחור אחד יוצא מהבית ומנסה להגיע בהליכה למכונית שלו. הוא החליק בגמלוניות כל הדרך עד אליה, ידיו מגששות באוויר אחרי איזו נקודת אחיזה נעלמה. גבירותיי ורבותיי, קבלו את ענף ספורט החורף החדש - סקי ליצנים!
אני בטוחה שנראה עוד הרבה מזה כאן, אני רק מקווה לא לקבל את מדליית הזהב בתחום הנפילה האומנותית. ייאמר לזכותי שיש לי שיווי משקל לא רע וחושים מחודדים. אמן.

פה פעם היה דשא. הוא יחזור מאוחר יותר.
בחוץ כבר שומעים את השלג נמס והופך למים ומטפטף מטה-מטה, עם כיוון הכבידה. אבל לא נורא, יבוא אחר במקומו. אפילו בתחזית של יום חמישי מצויירים כמה פתותים :)

יום שני, 28 בנובמבר 2011

הסלט המוזר עם הטונה

שוב יורד גשם.
אני רואה בזה עניין ראוי לציון רק בגלל שאתמול בלילה הגשם נפסק והבוקר אפילו הייתה שמש בחוץ כשקמתי. אחרי עשר דקות בערך היא הסתתרה ולקראת השקיעה התחיל רסס קל באוויר. לא הרבה מאוחר יותר, כשכבר החשיך, שמעתי את המכוניות על הכביש בחוץ עושות "וווש" של מים. אמרתי לאלון שכבר יורד גשם של ממש. אחרי חמש שעות רצופות הוא כבר מדנדנן לנו במרזבים ודופק על הגגון שליד חלון חדר השינה. אני אוהבת את מגוון צלילי הגשם. את המוזיקה המורכבת שהוא מייצר.

היום בישלתי בבית של אנשים אחרים ולראשונה בחיי, בישלתי בתשלום.
זאת דרך יצירתית לספר לכם שמצאתי עבודה. אני עדיין נזהרת, מפחדת להרתיע את הפרפר הנדיר שנחת על כף ידי, שיתעופף ולא יחזור שוב. אבל אני אספר, כי זה כבר די סגור ולא נעים לי לשמור מכם סודות. כשהייתי בבוסטון פנתה אליי מישהי בפייסבוק. היא יהודיה-אמריקאית ובעלה ישראלי. הציגה את עצמה, סיפרה שעברה לאחרונה לא"א ושאלה אם אני מעוניינת ב-Childcare opportunities. היא בהיריון, התינוקת אמורה להיוולד בעוד כמה שבועות והם מחפשים מישהי שתוכל לעזור איתה וגם קצת בבית. בהתחלה הייתי קצת חצויה לגביי זה, אבל אחרי כמה ימים מופלאים בחברתו של התינוק גבריאל ואחרי ששלחתי עוד כמה קורות-חיים למשרות כח-עזר וסייעת לאחות בביה"ח ולא קיבלתי כל סימן חיים בתגובה, חשבתי שאולי בעצם אני לא אתנגד לטפל בתינוקות קטנטנה. מה גם שאין לי הצעות ממשיות יותר על השולחן כרגע. שווה להיפגש עם הבחורה, לראות מי היא ולשמוע מה בדיוק הם מחפשים.
אז ביום שישי, מיד עם חזרתי מבוסטון, נפגשתי איתה. היא מצאה חן בעיני, הייתה אחלה כימיה והיה נראה שאנחנו משדרות על אותו גל. התברר שה"קצת עזרה בבית" שהם מחפשים היא בעיקר בבישול ולא בניקיון (משהו שבהחלט לא הייתי מעוניינת לעשות בשביל אחרים. אפילו את הבית שלי אני לא מאוד אוהבת לנקות). נותר רק לפגוש את בעלה ולראות אם יש כימיה גם איתו. קבענו פגישה נוספת אחרי סוף השבוע. הגעתי אליהם אחרי הסופ"ש ופגשתי את הבעל, שגם ממנו התרשמתי לטובה. עכשיו רק נותר לחכות שהתינוקת תיוולד (תל"מ - 29/11. משמע, מחר היא נכנסת לשבוע 40. הכי הרבה, נצטרך לחכות עוד שבועיים. אבל לא יותר מזה).
הצעתי שעוד לפני שהתינוקת תיוולד, אבוא אליהם ואמלא להם קצת את הפריזר, שיהיה להם אוכל שיחכה להם כשיחזרו מביה"ח אחרי הלידה. אז היום נסעתי ובישלתי אצלם. הכנתי מרק כתום, שניצלים, קציצות עוף ברוטב אדום ופשטידת זוקיני ופלפלים מאולתרת לגמרי, כולן מנות שתוכננו לשרוד את ההקפאה, ההפשרה והחימום החוזר. אני כבר לא רגילה לבשל לא רק לאלון. בטח ובטח לא רגילה לא לקבל משוב מיידי על האוכל. אז לא התאפקתי ונתתי להם לטעום קציצה אחת. התגובות היו אוהדות ואני שמחתי שקלעתי לטעם. אחר-כך שטפתי כלים והקפיצו אותי חזרה הביתה.
נהניתי לא להיות בבית יום שלם ולהיות במקום אחר, עסוקה ופעילה. כשנכנסתי הביתה, קצת לפני חמש אחה"צ, אמרתי בקול רם, "שלום בית! מה שלומך? איפה אתה היית כל היום?!". כן. בהחלט נחמד לצאת ולחזור אחרי יום עבודה. התגעגעתי לזה. ועכשיו מחכים שהתינוקת תיוולד. כבר אמרתי את זה, אני יודעת. אבל אולי אם אגיד הרבה פעמים זה יזרז את הלידה ואז תהיה לי עבודה. בינינו, לא באמת יודעים מה גורם ללידה להתחיל, אז יכול להיות שלחשיבה המכוונת שלי יש עכשיו איזו השפעה קוסמית שלא ניתן להוכיחה, אך גם לא להפריכה. מחכים.

אחת המשמעויות של כך שמצאתי עבודה היא שבקרוב אצטרך להתחיל לשלם מיסים. וכדי לשלם מיסים צריך להוציא Social Security Number וגם כרטיס. זה אומר שיש כל מיני דברים שאני צריכה לעשות, אבל במקום זה אני כותבת פוסט. שימו לב שאני מדברת בצ', דבר שאני לא נוהגת לעשות הרבה. בגדול, אני לא אוהבת להגיד "צריך" ומעדיפה להגיד "רוצה". אני רוצה לאפות קלצונה, אני רוצה לשטוף כלים, אני רוצה ללכת להתקלח. שמעתי פעם מישהו אומר שהשימוש בשורש ר.צ.ה הוא חיובי יותר. הוא גם מדגים איזו מידה של בחירה חופשית. דברים ש"צריך" לעשות הם בדרך כלל מטלות ואנחנו תופסים אותם כעול. משהו ש"צריך" להוריד מהגב, לפנות מהדרך, לגמור איתו ולהתקדם הלאה. לכן, גם אם אני לא ממש משתוקקת לשטוף כלים, אני מעדיפה לא להגיד צריך. והכלל הזה תקף לגביי פעילויות שאמורות להיתפס בעיני כמהנות יותר. אני לא תמיד מצליחה, אבל כשאני שמה לב, אני משתדלת.
אבל SSN אני צריכה להוציא, ואני ממש לא משתוקקת או מצפה לכך. וכדי להוציא SSN אני צריכה להיכנס לכמה אתרים ולהבין מי נגד מי, להבין איזה טפסים אני צריכה להדפיס ומה אני צריכה לכתוב איפה, אילו מסמכים אני צריכה להביא איתי ובאילו שעות אני צריכה לנסוע למשרדים של ביטוח לאומי האמריקאי. אז בינתיים אני כותבת פוסט. אולי מחר, כשאקום בבוקר רעננה וחדשה, אחקור את הנושא יותר לעומק.

אתמול התחלתי ללמוד ל-Toefl, ה-English Proficiency Test שאני צריכה לעשות כחלק מהתהליך ההסמכה לעסוק כאן בסיעוד. אמנם משרד הבריאות בישראל לוקח את הזמן, ובגדול, עם כל מה שקשור להנפקת הרשיונות שלי ושל כל מי שנבחן יחד איתי, אבל אני מנסה להתקדם עד כמה שאני יכולה עם התהליך. אחת מהדרישות היא להיבחן כדי להוכיח שאני יכולה לתקשר ברמה סבירה בשפה המדוברת המקומית - אנגלית. אתמול תרגלתי מבחן אחד בחלק הקריאה והיום תרגלתי חלק אחד של שמיעה. השמיעה שעשעה אותי, הקריאה השאירה אותי עם הלשון בחוץ. אין ספק שיכולת הריכוז שלי ירדה משמעותית מאז שאני קוראת בעיקר בלוגים ורובם בעברית. סיימתי את חלק הקריאה השלישי כשאני רוקדת בכיסא כמו משוגעת וגרוני ניחר מרוב שקראתי לעצמי בלחש בניסיון להתרכז בכתוב. המזל הגדול הוא שהבחינה היא בשבת בבוקר, ז"א, לא צפויים לי חודשים ארוכים של התכוננות לבחינה מטופשת שרוצה לבדוק שאני מבינה למה מתכוון הדובר כשהוא משתמש במקבילה האמריקאית ל"אם זכרוני אינו מטעה אותי". גם זו נחמה.

ואיך הבטן?
הרבה יותר טוב, תודה לכל המתעניינים. המעבר החד לתזונה שמרנית, דלת-עד-נטולת שומן הראתה את אותותיה כבר אתמול והיום התוצאות היו אפילו יותר ברורות. לא בחילה, לא כובד או נפיחות, לא כאבי בטן ולא ריצות לשירותים. לפעמים הקלה כל כך משמעותית תוך זמן כה קצר גורמת לי לחזור מיד להרגלי האכילה הרגילים שלי, אבל הפעם המשכתי לאכול רגוע גם היום.כשנסעתי לבישולים הצטיידתי בכריך שהכנתי לי בבית, כדי שלא אתקע בלי כלום ואהיה רעבה ואגלוש לתחליפים שאינם מותאמים לצרכי. הקשקוש היחיד שאכלתי היום היה שקית Fun Size של אמממז (שהם m&m's בשפת הדפנה-המטופשת המצויה), בה השתמשתי כתמריץ ללמוד לבחינה. זה עבד.
לארוחת ערב בישלתי אורז ואחרי שהטבעתי חלק ממנו במרק הסגול-זרחני שבישלתי אתמול, אכלתי עוד קצת בסלט הטונה המוזר שלי.

סלט הטונה המוזר נולד לפני ארבע שנים, כשהייתי בטיפול אצל איזה מטפל אלטרנטיבי חוזר בתשובה, אליו הופניתי באדיבותה של חברה ותיקה של המשפחה. היא טיפלה אצלו בהצלחה בסוכרת שלה, שהופיעה בזמן ההיריון ונשארה גם אחריו.
אותו מטפל שילב טיפול תזונתי עם רפלקסולוגיה מאוד אלימה וקצת אוסתיאופתיה. הטיפול התבסס על ההשערה שקרוהן הוא תוצאה של חומציות לא מאוזנת בקיבה ובמעי. שלילת מזונות חומציים מהתזונה אמורה לעזור למעי להפסיק לפגוע בעצמו ולהתחיל בתהליך של ריפוי הדלקת הכרונית. בהיותי אדם חושב שדוגל בשיטות מדעיות-אמפיריות, הודיתי שלא נוח לי עם ההשערה הבלתי מבוססת עליה הטיפול כולו נשען, אבל הייתי במצב של "כלו כל הקיצין" ובאמת שלא היה אכפת לי אם הוא היה אומר לי שהקרוהן הוא תוצאה של העיניים החומות שלי, כל עוד הטיפול שהוא מציע יעזור.
זאת הייתה דיאטה מאוד תובענית ומחמירה שבעצם קצת מזכירה דיאטה לטיפול בקנדידה. התפריט שלל צריכה של שמרים בכל צורה שהיא (ולכן גם בירה ויין), סוכר, דבש וכל מזון המכיל סוכר מעובד. גם ירקות ופירות ממשפחת הסולניים (כולל תפוחי אדמה) הוצאו מהתפריט. נאסר עליי לחמם שמן בכל צורה שהיא, מה ששלל כליל את האפשרות של טיגון מזונות (גם מטוגן הוא חומצי, כך מסתבר. שיהיה). ניתן היה לאדות, לבשל או לצלות כל מאכל ולהוסיף לו שמן אחרי הבישול. אחרי הניפוי הראשוני נשארתי עם תפריט שהיה מורכב בערך מ-15 פריטים בסיסיים, רובם בצורת הכנה מאוד פשוטה.
אכלתי דייסת דוואקר לא ממותקת לארוחת בוקר, טונה (רק במים), אפונה ירוקה, מלפפון ירוק (לא חמוץ, חס וחלילה), תפוחי עץ (רק רסק, הבטן שלי לא מסתדרת עם תפוחים בצורתם השלמה), בננות, עוף, בטטות, אורז לבן, אורז לבן ואורז לבן.
כך נולד סלט הטונה המוזר. כשהייתי צריכה לקחת איתי אוכל לעבודה או לבילוי הייתי קולפת מלפפון וחותכת אותו, פותחת קופסת טונה ומסננת. מוסיפה כוס אורז לבן, שמן זית בנדיבות ומלח. בתיאבון.
על אף רשימת המרכיבים הקצרה וההכנה הפשוטה, זה יוצא מאוד טעים (למי שאוהב טונה, כמובן). לא מדובר במנה בעלת טעמים עשירים, אבל היא משביעה, יש בה שילוב מושלם של חלבון, פחמימה וירק, היא קלה להכנה ונוחה לאכילה. מה רע?

את הדיאטה התובענית זנחתי מזמן. למרות שהמטפל התחיל להציע לשלב בטיפול גרסאות משונות של ריברסינג, תקשור ושתיית חלב אם (אנושי, כן-כן. אני הזדעזעתי), זה עבד. לראשונה, אחרי תקופה שבה סבלתי מ-20 שלשולים ביממה, שרובם העירו אותי בלילה והפכו את הלילות שלי לסיוט ממושך, הרגשתי טוב. הבטן שלי נרגעה והמגורים בחדר השירותים הפכו לזיכרון רחוק. אבל היו קצת חריקות, כאבים שהתחילו להעיר אותי באמצע הלילה ובדיקות הדמייה שהראו שהסיבה היא היצרות משמעותית בכמה מוקדים במעי הדק. כשהתאשפזתי באוגוסט 2007 לאותו ניתוח שאח"כ הסתבך והביא אותי לטיפול נמרץ, עוד התעקשתי להקפיד על התפריט הבלתי אפשרי גם בין כותלי בית החולים.
אבל אחרי כמה ימים ההתעקשות שלי נחלשה ובאותו יום גורלי, שבערבו הובהלתי לניתוח חירום, שתיתי את חומר הניגוד של ה-C.T עם תרכיז פטל עמוס סוכר ואפילו אכלתי מנה כפולה של קוסקוס ושווארמה הודו לצהריים. ביני לביני לחשתי לעצמי מילות פיוס, שאולי אנסה לחזור שוב לדיאטה אחרי שאחזור הביתה. אבל בתוך בית החולים זה פשוט מסובך מדי.
כמה שבועות אחרי השחרור מביה"ח, אחרי פרק בטיפול נמרץ וחודשיים או משהו של הזנה על-ורידית ללא כל מזון או שתייה דרך הפה, החלטתי שאני עם דיאטות קיצוניות גמרתי. בעיקר כי למדתי שחיים רק פעם אחת ואחרי שהפעם האחת שלי הייתה תלויה על חוט השערה, חשבתי כמה מטופש זה לשלול מעצמי תחום חיים שלם שאני שואבת ממנו כזאת הנאה אדירה. לאט-לאט חזרתי לאכול ואחרי תקופה ארוכה של סגפנות הרשיתי לעצמי לשתות בירה וסופסוף יכולתי גם לשבת במסעדה בלי להסתפק רק בכוס של תה צמחים לא ממותק.

רק הסלט המוזר עם הטונה נשאר מאז (ועוד כמה צלקות על הבטן, מתחת לחולצה) והוא חוזר לככב מדי פעם, בעיתות שלום ומלחמה בגזרת הבטן למודת הסכסוכים שלי. כי שפה פשוטה, שמדברת במנות של שלושה מרכיבים, היא מבינה בקלות. אמן.